פירנצה, עיר בחבל טוסקנה באיטליה. שוכנת באגן נהר ארנו במקום בו הוא יורד מהרי האפנינים למישור טוסקנה. כלכלת העיר נשענת על תיירות, אומנויות מסורתיות כמו עבודות מתכת, עור, זכוכית, צמר, תחרה, תכשיטים ועוד, ומפעלי תעשייה לייצור מכונות, מכשירי הנדסה וחשמל, כימיקלים, ועיבוד מזון. האוניברסיטה נוסדה ב 1321

אמנות2

במאות ה 13-15 היתה פירנצה המרכז החשוב ביותר לאמנות באיטליה. שפע של יצירות אדריכלות, פיסול וציור מעיד גם היום על עברה המפואר ועל פטרונותם הנאורה של שליטיה החילוניים ושל מנהיגיה הכנסייתיים. יותר מבכל עיר אחרת באיטליה קשור בפירנצה מושג הרנסאנס האיטלקי בספרות, בהגות ובאמנות. במוזיאוני העיר (אופיצי, פיטי, האקדמיה) מצוי המבחר העשיר ביותר באיטליה של יצירות מופת מתקופה זו. הבאפטיסריום העתיק של פירנצה הוא בניין אופייני לסגנון העיטור הרומאני הפלורנטיני במאה ה 12, שיסודות קלאסיים רבים נשתמרו בו. דומה לו כנסיית סאן מיניאטו אל מונטה, היפה בכנסיות הרומאניות ששרדו בעיר. ברוח דומה הושלמו עיטוריה החיצוניים של הקתדרלה שתכניתה המקורית מיוחסת לארנולפו די קמביו. בניין זה, שהוא דוגמא חשובה של האדריכלות הגותית, שימש מרכז לפעילות הארכיטקטונית והפיסולית הכנסייתית בפירנצה במאות ה 14 וה 15. בתכניות בניית הקתדרלה ומגדל הפעמון השתתף ג'וטו; ברונלסקי הכתירה בכיפה האדירה המתנשאת מעל גגות העיר. העיטור הפיסולי נעשה בידי מיטב האמנים: פיזנו, נני די בנקו, דונטלו, לוקה דלה רוביה. כנסיות גותיות חשובות אחרות מן המאה ה 13 הן כנסיית סאנטה מאריה נובלה, שחזיתה הושלמה בידי ל.ב. אלברטי וכנסיית סאנטה קרוצ'ה. האדריכלות האזרחית של המאות ה 13-14 הקימה בנייני ציבור מרשימים בעלי אופי מבצרי: ארמון בארג'לו (או ארמון הפודסטה), שמבנהו הפנימי שונה בידי וזרי ואחרים, ועוטר בציורי תלמידיו אחרי אמצע המאה ה 16; דוגמא אופיינית לאדרכילות האזרחית בעלת האופי החמור בשלהי המאה ה 14 הוא ארמון דונצטי. הציור הפלורנטיני במאה ה 13, היה טבוע עדיין בהשפעה הביזנטית. עדות מרשימה לכך משמשים פסיפסי תקרת הבפטיסטריום. באופיצי ובכנסיית סאנטה קרוצ'ה מצוי אוצר גדול מיצירות הציירים החשובים שפעלו בפירנצה בשלהי המאה ה 13 ובמאה ה 14, כצ'ימבואה, ג'וטו, תדאו גדי, אורקניה. אורקניה וא. פיזנו הם נציגים אפייניים של הפיסול הפלורנטיני במאה ה 14, שהושפע מהאמנות הגותית שמעבר לאלפים

במאה ה 15 היתה פירנצה מנהיגת הרנסאנס האיטלקי המוקדם בכל תחומי האמנות. על יסוד המסורת הקלאסית של הסגנון הרומאני הטוסקאני פיתח ברונלסקי את סגנון הרנסאנס הקלאסי, באכסדרה של בית האסופים, בכנסיית סאן לורנצו, סאנטו ספיריטו ובקפלת פאצי. האב טיפוס של הארמון הפלורנטיני, ארמון מדיצ'י, תוכנן ע"י מיכלוצו די ברטולומאו, עבור הראשון שבפטרונים הגדולים של האמנות מבני משפחת שליטי פירנצה, קוזימו דה מדיצ'י. מתחרים בארמון זה ליופי: ארמון סטרוצי וארמון רוצ'לאי. השלב המוקדם של התפתחות הספילו בפירנצה במאה ה 15 מיוצג בתבליטי דלתות הברונזה הצפוניות של הבפטיסטריום, מעשה ידי גיברטי, הטבועים עדיין בחותם מסורת הסגנון הגותי. כמו כן מיוצג שלב זה ע"י פסלי נני די בנקו, בשער הצפוני של הדואומו ובכנסיית אורסאנמיכלה, שגומחות קירותיה החיצוניים הן מוזיאון ליצירות הפיסול של גיברטי, הן מן המפורסמות שביצירות האמנות בימי הרנסאנס המוקדם. גדולי פסלי פירנצה במאה ה 15, דונטלו, נני די בנקו, לוקה דלה רוביה, השתתפו בעיטור הפיסולי העשיר של הקתדרלה ושל מגדל-הפעמון. הציור הפלורנטיני בתקופה זו יוצג תחילה ע"י אמנים שפעלו ברוח הסגנון הגותי. נציגו הגדול של הראליזם הקלאסי המונומנטלי בשנותה 20 של המאה היה מזצ'ו, שציוריו בקאפלה בראנקאצ'י שבכנסיית סאנטה מאריה דל כרמינה הם מאוצרות האמנות החשובים של העיר. פרה אנג'ליקו, פיליפו ופיליפינו ליפי, דומניקו ונציאנו, אנדראה דל קסטניו, פאולו אוצ'לו, בוטיצ'לי, דומניקו גירלנדיו הם רק כמה מגדולי ציירי הפרסקו שיצירויהם פיארו את כנסיות פירנצה ואת ארמונותיה במאה ה 15. נציגיו הגדולים של הפיסול באמצע המאה ובמחציתה השנייה היו דונטלו, סרנרדו ואנטוניו רוסלינו, ורוקיו, דידריו דה סטינינו, בנדטו דה מינו, א. פוליולו. בשלהי המארה ה 15 ובראשית המאה ה 16 פעלו בפירנצה ליאונרדו דה ויצצ'י, מיכלאנג'לו (בעיקר בכפסל; בפירנצה נמצא האוסף הגדול ביותר של יצירותיו הפיסוליות), רפאל; ביצירתם הגיע הראנאנס האיטלקי לשיאו. השפעתם טבועה ביצירת "המנייריסטים הפלורנטיניים", קבוצת ציירם שתרמה תרומה חשובה לאמנות איטליה במאה ה 16. אנדריאה דל סרטו ופונטורמו מיוצגים במחזור ציורי-הקיר בכנסיית-הבשורה. במאה ה 16 איבדה פירנצה בהדרגה את המנגיעות בשדה האמנות, אף על פי כן נמשכה בה פעילות אמנותית רבת-היקף, בחסות בני משפחת מדיצ'י ומשפחות הסוחרים העשירים. קאפלת מדיצ'י ובנייני הספריה, שהם מגדולי אוצרות העיר, הוענקו לפירנצה ע"י מיכלאנג'לו בסוף הרבע הראשון של המאה. יורשיו, ג'מבולוניה, אמנטי, בנדינלי עיטרו בפסליהם את ככרות העיר, מזרקותיה ובנייני הציבור שלה

הסטוריה3

פלורנטיה הרומית נוסדה במאה הראשונה לפסה"נ, כ"קולוניה" של חיילים משוחררים. היא היתה צומת דרכים חשוב, התפתחה למרכז מסחר, ובימי הקיסר דיוקלטינוס נקבע לבירת המחוז השישי של איטליה (טוסקנה ואומבריה). אחרי חורבן הקיסרות במערב שלטו בה האוסטרוגותים, הביזנטים והלנגוברדים, ובימי הלנגובארדים היתה מושב דוכס. קארל הגדול סיפחה לממלכתו, עבר בה פעמיים בדרכו לרומא, ולפי האגדה בנה את העיר מחדש. ב 825 יסד לותר הראשון בפירנצה את אחד משמונת המוסדות באיטליה לחינוך כמרים. הפראנקים טיפחו את הנזירות בפירנצה וזו עתידה היתה להשפיע על העיר. במחצית השנייה של המאה ה 9 היתה טוסקנה לרוזנות-ספר ופירנצה למושב רוזן הספר. ב"מלחמת האינוסטיטורה" נשארה פירנצה נאמנה לרוזנת מטילדה, בעלת הבירית לאפיפיור גרגוריוס השביעי, והודות לכך הורחבו זכויותיה והנהלת ענייניה עברה לטובי העיר. היא השתחררה למעשה מאדוניה הפאודליים והיתה ל"קומונה". מסחרה של פירנצה, שהתבסס על תעשיית הבדים שלה וטיבם המעולה הגיע לשיאו במאות 12-14. מספר התושבים גדל במהירות, והעיר התפשטה על חשבון האצולה הפיאודלים ועל חשבון ערים סביבה; הרחבת תחום שלטונה של פירנצה הגדיל את כוח-העבודה בעיר, בעיקר מצמיתים שנטשו את אדוניהם. מ 1138 היה השלטון בידי 6-8 "קונסולים", ולידם מועצה של 100 טובי העיר. מאבק ממושך התנהל בין האצילים לבין אגודות האומנים: האצילים היו מאורגנים באגודת טורי ואומני-הצמר באגודת קלימלה. בימי הקיסר פרידריך הראשון ברברוסה השתלב מאבק זה שבפירנצה במאבק הקיסר לשלטון באיטליה, שהיה גם כרוך בצמצום עצמאות הערים שתמכו באפיפיור. ב 1193 הונהג בפירנצה משטר של "פודסטה", שליט עליון בעיר וב 1207 נקבע, מפני שלום בית, שהפודסטה לא יהיה אזרח פירנצה. במאות ה 13-14 השתלבו המאבקים הפנימיים בפירנצה במאבק הגוולפים עם הגיבלינים. מאבק זה התנהל בפירנצה בחריפות רבה, היה מלווה ברציחות ובהגליות והחליש את האצולה כולה. במות הקיסר פרידריך השני (1250), ששלט בטוסקנה באצמעות בנו, התחוללה מהפכה בפירנצה, והסוחרים והאומנים כוננו משטור חדש: בצד ה"פודסטה" ומועצתו מונה מפקד על צבא האזרחים, והסמכות העליונה נמסרה ל 12 "זקנים" שנבחרו, שניים שניים, מכל רובע בעירץ ב 1252 החלה פירצה טובעת את פלורין הזהב שהתבסס באירופה וסייע בפיתוח סחרה של פירנצה, ובמיוחד בפיתוח מערכת הבנקאות שלה, וזו תפסה את המקום הראשון באירופה. אגודות האומנים התחזקו ונטלו חלק גדל והולך בשלטון. ב 1293 אושרו "תחנות הצדק", לפיהן ניתן חלק בשלטון גם לגילדות ה"קטנות" של חנוונים, נפחים, סנדלרים ועוד, ונאסר על משפחות האצולה הגדולות להשתתף בשלטון; עוד נקבע, שהממשלה תהיה מורכבת מ 6 פריורים, מקרב הגילדות "הגדולות" (בנקאים, סוחרים, יצרני-בדים ובעלי מקצועות חפשיים). בראש הפריורים עמד "גונפלוניירה של הצדק, השליט העליון בפירנצה. המאה ה 14 היתה תור הזהב לדמוקרטיה בפירנצה ותקופת שגשוג גדולה לכלכלתה. פירנצה היתה מהערים הגדולות באירופה ומספר תושב נאמד ב 100,000. אריגיה נמכרו בכל היבשת וכן במזרח הקרוב ומעבר לו. רבבות אנשים התפרנסו מייצור האריגים, ורשת הבנקאות היתה פרושה במערב אירופה ומלכים ואפיפיורים היו תלויים בה. משטרה הדמוקרטי ושגשוגה הכלכלי החזיקו מעמד חרף המאבקים המדיניים והחברתיים מבית והמלחמות מחוץ. פירנצה השתלטה על רוב ערי טוסקנה, פרט לערי החוף. במדיניות הפנים הבטיחו "תחנות הצדק" את נצחון "המפלגה הגולפית" שבה תמכו משפחות הפלוטוקרטיה. מריבות בין משפחות אלו גרמו לפילוג בין הגולפים ל"לבנים", שהיו מתונים יותר ולא דגלו במאבק עם הקיסר, ולא עם "השחורים", שדגלו בגולפיות אדוקה. ב 1301 ניצחו "השחורים" והגלו את יריביהם (בהם דנטה(, והשלטון היה בידי אריסטוקרטיה בנקאית ומסחרית. ב 1339 התמוטטו הבנקים הגדולים של ברדי ופרוצי, ושלטון ה"שחורים" התערער: דוכס אתונה, גואלטירי מבריין, נהייה לרודן פירנצה בשנים 1342/3. הפלוטוקרטיה קיוותה, שהוא יבטל את "תחנות הצדק", אך גואלטיירי ביקש להישען על פשוטי העם וטיפח את הגילדות ה"קטנות". ביולי 1343 גירשו הפלוטוקרטים את הרודן וביטלו את "התקנות" אך פשוטי העם מרדו והשיבו אותן על כנן. ב 1378 התייצבה פירנצה, הגולפית והאדוקה, מול האפיפיור גרגוריוס האחד-עשר, שביקש להרחיב את מדינת הכנסיה והתנגש בשאיפת פירנצה להגמוניה בטוסקנה. פירנצה כרתה ברית עם ברנבו ויסונטי שליט מילנו. למלחמה זו "מלחמת 8 הקדושים"; ע"ש "ועדת ה 8" שמונתה לנהלה, היו תוצאות חשובות בהתפתחותה הפנימית של פירנצה. המפלגה הגולפית ביקשה להשתמש ב"ועדת ה 8" כדי לשנות את החוקה הדמוקרטית; אך פשוטי העם בחרו בסלווסטרו מדיצ'י לגונפלונירה, ונסיון להדיחו גרם למרד הצ'ומפי; בעקבות המרד הוכרו גם גילדות חדשות של פועלים ובעלי-מלאכה, שהיו עד אז בחזקת נתינים משוללי זכויות, והאופי הדמוקרטי של המשטר הגיע לשיאו. תיקונים אלה עוררו התנגדות מצד הגילדות "הגדולות", וב 1382 בוטלו התיקונים, והוחזרה החוקה הקודמת. למעשה שלטה האוליגרכיה המסורתית, בהנהגת משפחת אלביצי. ב 1406 כבש פירנצה את פיזה, וזכתה במוצא לים ובהרחבת קשריה עם נמלי הים התיכון ובעיקר עם קושטא; ב 1421 השתלטה פירנצה גם על ליוורנו. פירנצה נהייתה בהדרגה ממדינת-עיר למדינה טריטוריאלית בעלת צי חזק ומעורבת במאבקי הכוח של המעצמות האחרות באיטליה (ונציה, מילנו, מדינת הכנסית ונאפולי). ב 1439 נערכה בה ועית-כנסייה ובה הוחלט על הכרת הכנסייה היוונית באפיפיור. מול האוליגרכיה שבהנהגת בני אלביצי התייצבו בני מדיצ'י, כוחם היה בעושרם, שבא להם מעסקי בנקאות. ב 1423 נבחר ג'ובני די צדיצ'י לגונפלונירה, וזכה בפופולריות עקב תמיכתו בגילדות "הקטנות", בנו, קוזימו "הזקן", הוגלה ב 1433 ביוזמת בני אלביצי, אך כעבור שנה חזר והיגלה את יריביו. מאז שלט קוזימו בפירנצה כשליט יחיד בלי שנשא במשרה כלשהי: נשקו היה הממון, ואת נאמניו מינה למוסדות השלטון ואת יריביו, אנשי האוליגרכיה המסורתית, הרחיק מכל משרה והטיל עליהם מיסים כבדים. הוא דאג לפשוטי העם והיה פטרון לאדריכלים, ציירים, פסלים ומלומדים. הוא ניצח את פיליפו מריה ויסקונטי דוכס מילנו, ואח"כ כרת ברית עם יורשו, פרנצ'סקו ספורצה ועם נפולי. ב 1464 מת קוזימו, והשלטון נשאר במשפחתו, תחילה בידי בנו פיירו (1464-1469) ואח"כ בידי נכדו לורנצו (1469-1492). גם לורנצו לא נשא במשרה כלשהי והסתפק בתואר "אדון מפואר". הוא שמר על השלום ודאג לאיזון הכוחות באיטליה. כפטרון לאמנות ותרבות לא היה מי שישווה לו. שגשוג כלכל פירנה ומסורת שחזקה והלכה, לעודד אמנים ויוצרים, מצד הכנסיה, הבנקאים ואף הגילדות, הפכו את פירנצה לבית גידולם של ציירים, פסלים, אדריכלים, סופרים והוגי-דעות, ולאבן-שואבת ליוצרים מהחוץ. שלושת המאורות הגדולים של הספרות האיטלקית, פטררקה, בוקצ'ו ודנטה שפעלו בפירנצה הקנו לניב האיטלקי-טוסקני של פירנצה מעמש של לשון הספרות של איטליה. פילוסופים, פילולוגים אנטי קווארים והיסטוריונים כלאונרדו ברונו, פוג'ו ברצוליני, פיקו דלה מירנדולה, גויצ'רדיני וניקולו מקיולי פיקינוס ומרסיליוס מילאו תפקיד מרכזי בתנועת ההומניזם באיטליה ובאירופה כולה. האקדמיה הפלורנטינית שנוסדה ב 1439, היתה מרכז למלומדים מכל המקצועות; הורו בה יוונים שנמלטו מקושטא ודרכה חזרה תרבות יוונית לאירופה.  לאווירת יצירה זו נמצאו גם מתנגדים, בהם שהצביעו על היסודות האליליים שבה, ותלו בה את כל רעות הזמן, את השחיתות וקלקול-המידות. הלך-רוחות זה גבר בימי בנו של לורנצו, פירו (1492-1494). פירו נאלץ למסור מבצרים לשרל השמיני מלך צרפת, שפלש לאיטליה; מתנגדיו האשימוהו בבגידה, וגירשו את בני מדיצ'י מפירנצה. בעיר קמה רפובליקה בהנהגת הנזיר הדומיניקי ג'. דוונרולה, הנביא-המטיף, שראה בהומניזם ובכמורה המושחתת את אויבי האמונה הצרופה. בעיר התרבותית ביותר באירופה התחוללה מעין "מהפכת תרבות", מלווה השמדת חפצי אמנות (ציורים, פסלים), והשתלטה בה אווירה של התלהבות דתית של חוזרים בתשובה ושל סגפנות לקראת יום-הדין הקרב. האפיפיור אלכסנדר השישי הטיל חרם על הנזיר הדומיניקני וב 1498 הופל שלטונו והוא הועלה על המוקד. ב 1498-1512 היה בפירנצה משטר דמוקרטי. המדינה עמדה מול צרפת וספרד, שנלחמו על השליטה באיטליה, ונאלצה לתמרן ביניהן, וכן מול התמרדויות תכופות מצד ערי טוסקנה הכפופות לה. פירנצה תמכה בצרפת, ונצחון הספרדים גרם לנפילת המשטר בפירנצה, ובניו של לורנצו, ג'ובני וג'וליאנו, חזרו לשלטון (1512). ב 1513 נבחר ג'ובני לאפיפיור וב 1523 נבחר בן אחר של המשפחה לאפיפיור קלמנס השביעי. כשכבש הקיסר קראל החמישי את רומא בשנת 1527, פרצה בפירנצה מהפכה רפובליקנית נגד החשמן פסריני, השליט מטעם בית מדיצ'י. ע"פ הסכם עם האפיפיור כבש הקיסר את פירנצה ומסרה לאלסנדרו דה מדיצ'י (1530). מכאן ואילך היתה פירנצה בשלטון בית מדיצ'י. אלה נהיו לדוכסים ולדוכסים-גדולים של טוסקנה ופירנצה היתה הבירה. ב 1861 נכללה טוסקנה, ועימה פירנצה, במלכות איטליה. ב 1865-1870 היתה פירנצה בירת הממלכה. העברת הבירה לרומא פגעה בכלכלתה, ועבודות פיתוח שנעשו בסוף המאה ה 19 פגעו במרכז העתיק של העיר וגרמו הרס רב. במאה ה 20 חזרה פירנצה לזמן מה והיתה מרכז לאמנות ולתרבות ולעיר אוניברסיטה (1923). כלכלתה פרחה עם פיתוח התיירות. במלחמת העולם השנייה הוכרזה לעיר פרזות, אך בעת נסיגתם פוצצו הגרמנים את כל הגשרים על הנהר, פרט ל"פונטה וקיו", והרסו שכונות עתיקות מצפון לנהר ומדרומו (אוגוסט 1944). אחרי המלחמה נבנו שכונות אלה מחדש. ב 1966 נפגעו שכיות אמנות של פירנצה מגיאות הארנו, ומומחים מכל העולם באו לעיר לשקמן

יהודים4

יהודים מעטים כבר ישבו בפירנצה במאה ה 14. ב 1428 התאספו נציגי הקהילות היהודיות באיטליה בפירנצה וקיבלו כתב הגנה מהאפיפיור מרטינוס החמישי. הקהילה נוסדה ב 1437 כאשר בנקאים יהודיים הוזמנו לפירנצה. ב1456 כבר היה קיים בית כנסת בפירנצה. היהודים נתקלו בהפגנות עוינות (1458, 1471) מצד האוכלוסיה, ומידי פעם נגזרה עליהם גזרת הטלאי הצהוב, אבל האצולה, ובמיוחד משפחת מדיצ'י, הגנה עליהם. ב 1488 הסית נגדם המטיף ברנרדינו דה פלטרה. הוא גורש מן העיר, ומששב לפירנצה ב 1493 ו 1495 נאלץ שוב השלטון להגן על היהודים. לאחר נצחון סאוונארולה וגירוש משפחת מדיצי ב 1494, ועם היווסדותם ב 1495, של סניפי הבנק הנוצרי "מונטי די פייטה", גורשו היהודים מפירנצה. עם שוב המדיצ'ים לפירנצה חזרו גם היהודים (1514), אך שוב הוגלו עמם ב 1527. משהוכתר אלסנדרו דה מדיצ'י לדוכס (1532), בוטלו הגזרות. קוזימו דה מדיצ'י הזמין ב 1551 סוחרים, ובמיוחד יהודים ספרדים, להתיישב בפירנצה. קוזימו הסכים לשרפת התלמוד בערי הדוכסות (1553), ומאידך הציע מקלט ליהודים שעזבו את מדינות האפיפיור לאחר גזרותיו של פאולוס הרביעי. ב 1567 נכנע לדרישות האפיפיור פיוס החמישי והטיל גזרת הטלאי. ב 1571 הקים את הגטו. במשך המאה ה 15 היה עיקר עיסוקם של היהודים בריבית, אבל היו בהם גם שעסקו במסחר ומבמסחר חוץ. רבים עסקו במקצועות חפשיים, במיוחד ברפואה, והרופאים היהודים היו רשומים באיגוד הרופאים והרוקחים. לעומת זה לא ניכר מקומם בתעשייה ובמלאכה. התפתחות חיי התרבות היהודית הושפעו מהשגיה הגדולים של התרבות הפלורנטינית. לורנצו דה מדיצ'י קירב  יהודים מלומדים. אליהו דלמדיגו, יוחנן אלימאנו ואברהם פריצול היו מקורבים לחוגי הממלומדים הנוצריים ולימדום עברית ואת הספרות והפילוסופיה העברית. המאות 15-16 בפירנצה היו תקופות פריחה לספרות העברית ולמקצועות יהדות אחרים, אם כי הקהילה לא מנתה יותר ממאה משפחות. יצוינו משה למשפחת בני-יואב ובני משפחת דה פיזה. רבים היו אספני ספרים וכתבי-יד.  הקמת הגטו שמה קץ לפריחה זו, אף שכמה יהודים עשירים התגוררו מחוץ לגטו.  מספר היהודים בפירנצה גדל משנאלצו לעזוב את ערי השדה של הדוכסות. כמה זכויות אזרח ניתנו ליהודים ע"י הדוכס לאופולד הראשון (1765-1790), כולל הזכות להיבחר למועצה עירונית (1778). יהודי פירנצה זכו בחופש בתקופת הכיבוש הצרפתי. כשנכללה טוסקנה במלכות איטליה, הוכרו היהודים כאזרחי הממלכה החדשה. ב 1882 נחנך בפירנצה בית הכנסת, מהיפים באירופה. ב 1889 הועבר מרומא לפירנצה בית המדרש לרבנים בהנהגת שמואל הירש מרגליות וצ.פ. חיות. הודות להם ולתלמידיהם היתה הקהילה למרכז התרבות העברית באיטליה. ב 1931 ישבו בפירנצה 2730 יהודים. דפוס עברי יחיד פעל בפירנצה בשנים 1734-1736; 1744-1755; 1778-1783. בפירנצה הופיעו גם עיתונים יהודיים כמו ריויסטה ישראליטיסה (1904-1915). ב 1943 נשלחו על ידי הגרמנים כמה קבוצות יהודים למחנות ההשמדה. ב 1944 ניזוק בית הכנסת ו 259 יהודים נוספים נשלחו למחנות המוות. בתום המלחמה נותרו בפירנצה 1600 יהודים

מקור: האנציקלופדיה העברית, כרך כ"ז, עמודים787-793