ג'נובה או גנואה, עיר ונמל בצפון איטליה, על חוף מפרץ גנואה של הים התיכון. החמישית בגודלה בערי איטליה ונמלה הראשי. ג'נובה נמצאת בריביירה האיטלקית, במקום שהאפנינים מגיעים לשפת הים. עיקרה של העיר בנוי כחצי גורן עגולה מסביב למפרץ, ובנייניה, גניה וחורשותיה מתרוממים כעין אמפיתיאטרון עד לגובה של 400 מטר במעלה ההרים העוטרים את המפרץ. גנואה מפורסמת במראה הנהדר, הן במבט מצד הים והן כפנורמה מראש ההרים. בדרכים העוברות את פרצות האפנינים קשורה גנואה עם לומבארדיה, ומשם דרך מעברי האלפים עם צרפת, שוויץ, גרמניה ואוסטריה, ונמלה הפך מוצא עיקרי לא רק לאיטליה הצפונית אלא גם מוצא דרומי לכל אירופה המרכזית; הוא משמש, למשל, נמל-מעבר עיקרי לשוויץ. ממערב לנמל הישן שבמפרץ, המוגן הגנה טבעית ושוכלל ע"י מבנים ומיתקנים נרחבים, הוקם לאורך שפת-הים נמל חדש, מוגן ע"י מזח באורך 4 ק"מ; שטחו כ 40 הקטאר ועומקו 12 מטר, ובו יכולות לעגון אניות-אוקיינוס מן הגדולות ביותר. בנמל מספנות, מחסנים ובתי קירור גדולים. בשנים האחרונות עוגנות בנמל זה בכל שנה כ 5000-6000 אניות בנפח כללי של 10-12 מליון טון, ודרכו עוברים כ 7-8 מליון טון סחורות. הוא מתחרה במרסי על המקום הראשון בין נמלי הים התיכון. עיקר היצוא: שמן-זית, משי, יין, קטיפה, מכוניות; עיקר היבוא: פחם, נפט, כימיקאלים, מכונות. המסחר תופס את המקום הראשון בכלכלת העיר. גנואה היא גם אחד ממרכזי התעשייה הראשונים של איטליה: הענף התעשייתי החשוב ביותר בה הוא בניין-ספינות, אחריו תעשיית ברזל ופלדה, ייצור מכוניות ומנועים, מפעלים כימיים, ייצור מזונות ומשקאות, טכסטילים, נייר וסבון. בעיר הישנה מרובים כנסיות וארמונות מפוארים מימי הביניים, הרנסאנס והבארוק. בעיר החדשה יש בניינים ציבוריים חדישים. הקאתדראלה ע"ש סאן לורנצו, שראשיתה מן המאה ה 12 וכיפתה מן המאה ה 16, מגלמת בקרבה יסודות-אדריכלות של האמנות הרומנית, הגותית-האיטלקית והרנסאנסית. ארמונות האצולה העתיקים היום ברובם מוזיאונים. ג'נובה היא עיר אוניברסיטאית. האוניברסיטה נוסדה ב 1243 ושוכנת בבניין-בארוק נהדר מ 1623. בעיר גם בית ספר גבוה למסחר, בית ספר ימי, מכון אוקיאנוגראפי, אקדמיה לאמנות. בארמון העיריה מ 1564 , שמורים מכתבי קולומבוס וכינורו של פאגאניני. במרכז העיר, מוקף בניינים חדשים גבוהים, נשתמר הבית הקטן, המוחזק בית-מולדתו של קולומבוס

3.  הסטוריה

ממצאים ארכיאולוגיים מעידים שגנואה נוסדה בערך במאה החמישית לפני ספירת הנוצרים. בראשית התפתחותה ניכרים בה סימני מגע עם היוונים והאטרוסקים. ב 205 לפסה"נ, במלחמה הפונית השנייה, נחכרבה העיר בידי צבא קרת-חדשת. היא חזרה ונבנתה כמוניציפיום רומאי, ששימש מרכז לליגוריה. היא הוסיפה להתקיים בתקופת השלטון האוסטרוגותי והביזאנטי; ב 640 לסה"נ נכבשה ע"י הלומברדים. עד המאה ה 10 היתה גנואה בעיקר עיר דייג ומרכז חקלאי. עלייתה כנמל ומרכז מסחרי באה מתוך עמידתה נגד ההתקפה האיסלאמית. ב 931-935 ערכו ציים פאטימיים פשיטות על ג'נואה, אולם אחר זמן מועט עברו בני גנובה יחד עם בני פיזה, להתקפת נגד והדפו את המוסלמים אחרי מאבק ממושך מקורסיקה ומסארדיניה. ב 1088 לכדו ציי הערים האיטלקיות את מאהדיה שבחוף התוניסי. אניות מסחר של גנובה התחילו חוצות את הים התיכון המערבי לארכו ולרחבו, ואף הגיעו למזרחו, לביזנטיון ולחופי סוריה וא"י. הקונונה העצמאית ג'נובה קמה בסוף המאה ה 10 או במאה ה 11, בעיקר הודות ל"קומפניה", איגוד חופשי של כל האזרחים נושאי-נשק, אשר תרמו מהונם או מעבודתם לצרכי העיר. בראש השלטון עמדו קונסולים, שנבחרו לשנה אחת מבין האצולה הזעירה ומעמד-הסוחרים. ג'נובה עלתה לגדולה בתקופת מסעי-הצלב, תחילה יחד עם פיז וונציה, ואח"כ כאוייבתן ומתחרה בהן. במאות ה 12-13 הפכה גנואה לאחת הערים הגדולות של אירופה, מרכז מסחרי ופיננסי ומעצה ימית אדירה; מפסר תושביה עלה עד 100,000 . ספינותיה ומלחיה של גנואה השתתפו באופן פעיל במסע-הצלב הראשון, ומנמל גנואה ובספינותיה הוסע פיליפ II אוגוסטוס למסע- צלב השלישי. באספקה לממלכות-הצלבנים במזרח ובציודן, וכן בתיווך המסחרי בינן ובין מערב-אירופה, היה לג'נובה חלק רב. תמוןרת שירותם לצלבנים זכו הג'נובזים בתחנות-מסחר ובזכויות-מסחר בארצות המזרח שנכבשו בעזרתם, והרפובלקה הג'נובזית נעשתה מעצמה קולוניאלית-מסחרית. שכונות ג'נובזיות, בלתי תלויות בשלטונות הצלבניים ומנוהלות בידי קונסולים נבחרים ע" הסוחרים המקומיים או ממונים מטעם הממשלה בגנואה, הוקמו באנטיוכיה, טריפולי, צור, עכו, ארסוף, קיסריה, יפו וירושלים. גנואה סיפקה לאירופה את סחורות המזרח: אריגים, משי, בשמים, סוכר, יין, ארגמן, אינדיגו, זכוכית. בגנואה עצמה נתפתחו תעשיות טכסטיל וזכוכית על יסוד הידיעות שנרכשו במזרח; אולם בעיקר פרחו בה השולחנות ועסקי-הכספים. ביבשת איטליה הרחיבה גנואה את תחום שלטונה על פני ליגוריה, עד שהרפובליקה השתרעה לאורך כל רצועת החוף ממפרץ-ספציה במזרח עד קירבת ניצה. המאבק הממושך על השלטון בים הטירני בין גנואה ובין פיזה הוכרע ב 1284 בקרב הימי הגדול על-יד האי מלוריה לטובת גנואה, שכבשה את אלבה ואת קורסיקה והחזיקה בקורסיקה עד המאה ה 18. גם סרדיניה נמצאה זמן מה בשלטונה של גנואה, עד שנהדפה ממנה ב 1326 ע"י אראגון. באותם ימים השיגה גנואה נצחון חלקי גם על ונציה בקרב ימי על-יד האי קורצולה בים האדריאטי; אולם המאבק עם ונציה נמשך כל המאה ה 14 ונסתיים בכשלונה של גנואה.  חיסול הממלכות הצלבניות גרר את אבדן המושבות הג'נובזיות בסוריה וא"י, אולם תמורה עשירה להן נמצאה לגנואה בגדות הצפוניות-מזרחיות של הים התיכון. בה בשעה שונציה יזמה את הקמת הקיסרות הלאטינית בקושטא ב 1204 והיתה בעלת בריתה ופטרונה, תמכה גנואה ביוונים, ובעזרתה חודשה הקיסרות הביזנטית ב 1261. על ידי כך נעשתה גנואה פטרוניתם של הקיסרים הפאלאולוגים וזכתה ביתרונות מדיניים ומסחריים בתחום שלטונם. הקיסר מיכאל VIII מסר לרשות הג'נובזים שכונה מבוצרת בפרבר פרה גלטה של קושטא, שהקנתה להם את השליטה על מעבר הבוספורוס ועל סחר הים השחור, שנמצא עד אז בידי הונציאנים. הג'נובזים השתלטו על החוף הדרומי-מזרחי של קרים; שם היתה קאפה פאוגוסיה מושבתם העיקרית, וממנה התפשטו מושבותיהם ותחנות מסחרם עד טאנה בקצה הים האזובי ועל החופים המערבי והדרומי של הים השחור. ממרכזים אלה הגיעו סוחרים ג'נובזיים עד הים הכספי, ושיירות מסחריות מאסיה המרכזית הגיעו עד לנמלים הג'נובזייים. במאה ה 14 נמסרו ע" הקיסרים הביזנטיים האיים כיוס, סאמוס, לסבוס  ואחרים בים האגאי לשלטון ג'נובזי, ותחנות מסחר ג'נובזיות הוקמו בנגרופונטי, בדודקאנסוס, בכרתים ובקפריסין. באותה תקופה קנתה לה גנואה אחיזה גם באפריקה הצפונית, בנמל טאבארקה שבתוניסיה, מרכז של דייג-אלמוגים, ובמערב הים התיכון קיימה יחסי-מסחר עם נמלי הבאלארים ועם טורטוסה באראגון, עם נים ואיגמורט בצרפת הדרומית ועם אלמריה במלכות גראנאדה בדרום מערב ספרד. המושבות במזרח נוסדו בעיקר לא ע"י הממשלה אלא ע"י היזמה הפרטית של סוחרים והרפתקנים. באיים האגאיים משלו משפחות האצולה הג'נובזית כמעט שלטון עצמאי. עמדה מיוחדת רכש לו באנק סאן ג'ורג'יו, שמימן את הפעילו הקולוניאלית.  במאות ה12-13 נטלה גנובה חלק פעיל ולפעמים מכריע, במאבק בין הקיסרות ובין האפיפיורות וביחסים שביניהן ובין מלכות סיציליה. בימי פרידריך בארבארוסה נטתה גנואה לצידו של הקיסר במאבקו נגד האפיפיור והליגה של הערים הלומברדיות. בצעירותו של פרידריך II השתלטה גנואה למעשה על מלכות סיציליה בדרך של חוזים מסחריים והשגת זכיונות כלכליים. אח"כ נתנה גנואה הגוולפית את מלוא תמיכתה לאפיפיור במאבקו נגד הקיסר, מתוך כוונה למנוע הקמת מדינה מאוחדת וחזקה בתוך איטליה עצמה

במחצית השניה של המאה ה 14 החל מעמדה של גנואה כמעצמה אדירה להתערער מחמת שני גורמים, אחד חיצוני ואחד פנימי: 1) המאבק המר בין גנואה ובין ונציה על ההגמוניה בים התיכון; הוא הוכרע, אחרי תקופה של 100 שנה של מלחמות בהצלחה מתחלפת, על ידי מפלתו הניצחת של הצי הג'נובזי בקרב הימי על יד קיוג'ה ב 1379. 2) אי יציבות פנימית מחמת מלחמות-מעמדות ומלחמות-סיעות בלתי-פוסקות וחילופי-משטר תכופים; המאבק על השלטון התנהל בין בתי-האצילים מסיעות הגולפים והגיבלינים, וכן בין האצולה הרמה ואילי-הכסף ובין המוני הסוחרים הזעירים ובעלי המלאכה. במאה ה 13 הוקם משטר של פודסטה, כלומר, ראש עיר נבחר ע"י העם; משטר זה התחלף תכופות עם שלטון הקונסולים. בשלהי המאה ה 13, בתקופת שיא עצמתה של גנואה, היה השלטון הפנימי בידי שני "קציני העם", נציגי שתי משפחות גדולות ויריבות. ב 1339, לאחר מהפכה פנימית שהביאה לגירוש חלק ממשפחות האצילים ולהוצאת חלק אחר מן השיתוף בשלטון, הוקם משטר של דוג'ים-דוכסים, לפי הדוגמא הונציאנית. משטר זה לא הצליח בגנואה. כוחו של השלטון המרכזי נחלש, ועמו נתערערו הפינאנסים הציבוריים. לסוף גרמו המפלגות היריבות בעיר לאבדן עצמאותה של הרפובליקה ע"י הזדקקותן לעזרתם של כוחות חוץ. במאה ה 15 נתחלפו תקופות קצרות וסוערות של עצמאות בתקופות של שלטון חסות צרפתי  ומילאנזי. באותה תקופה אף חוסלה ע"י כיבושי התורכים הממלכה הקולוניאלית הג'נובזית במזרח. מתנדבים ושכירים ג'נובזיים היו ממגיניה האחרונים של קושטא ב 1453, ואחרי נפילתה הוציא מוחמד II מידי גנואה את פרה, את רוב האיים האגאיים, את נמלי אזוב וקרים. מושבתה האחרונה של גנואה במזרח, כיוס, נפלה ב 1566.   במאות ה 16 וה 17 זכתה גנובה לייצוב מדיני וכלכלי ע"י התקשרות עם ספרד. אנדראה דוריה, האדמירל הג'נובזי של צי הקיסר קארל V, שיחרר את ג'נובה מתלותה בצרפת והחזיר בה את הסדר על כנו ע"י הקמת משטר אוליגארכי בשנת 1528, שבו נמסר מלוא השלטון בידי קבוצת משפחות של אצילים-סוחרים ושל גוג'ה הנבחר על ידיהם. קשר שקשרו אוהדי צרפת בראשות בית-פייסקי ב 1547 נגד משטר זה נכשל. כגרורה של ההאבסבורגים הספרדיים, ואחר כך של האוסטריים, התקיימה הרפובליקה האריסטוקרטית עוד למעלה מ 200 שנה. היא לא היתה עוד מעצמה בעלת משקל מדיני, אך נהנתה הנאה כלכלית רבה מקשריה עם ספרד. המשפחות הג'נובזיות השליטות התעשרו מעסקי ספנות ובנקאות בשירותה של ספרד; הן קישטו את העיר בארמונות מפוארים ואף ייסדו בה מוסדות-צדקה. ב 1684 עמדה העיר בהפצצה מן הים ע"י ציו של לואי XIV; ב 1746 מנעה התקוממות המונים את כיבושה ע"י האוסטרים. אולם ב 1768 נאלצה ג'נובה לוותר על קורסיקה המתמרדת, שנכבשה ע"י צרפת

במלחמת המהפכה הצרפתית הופרה נייטראליותה של גנואה הן בידי צרפת והן בידי אוסטריה. ב 1797 הוקמה בה על ידי בונאפרט הרפובליקה הליגורית, לפי דוגמתה של צרפת ובחסותה. ב 1805 סופחה הרפובליקה לממלכתו של נפוליאון. אחרי נפילתו ב 1814 הובטחה לג'נובזים ע"י האנגלים, שציים נכנס לנמל העיר, החזרת עצמאותם, אולם קונגרס וינה החליט ב 1815 על סיפוח גנואה, נגד רצון תושביה, למלכות סרדיניה. במסגרתה היתה גנואה, עיר מולדתו של מציני, אחד ממרכזי תנועת הריסורג'ימנטו. באיטליה המאוחדת נעשתה העיר אחד המרכזים הכלכליים והתרבותיים של המדינה. במלחמת העולם II נפגעו הנמל ורבעי-התעשייה קשות ע"י הפצצות אנגלו-אמריקניות מן הים ומן היבשה אחרי כיבוש העיר בידי הנאצים ב 1943. היא שוחררה ע"י התקוממות כוחות-המחתרת זמן מועט לפני התמוטה הגרמנית הסופית. מאז בוצעה בה פעולת שיקום נרחבת

4.  יהודים

יהודים ישבו בגנואה, כנראה, כבר בתקופה הרומאית. מראשית המאה ה 6 נשתמר צו מטעם תאוגוריך מלך האוסטרוגותים, המרשה ליהודים בהתאם לזכויותיהם "עתיקות היומין" לתקן את בית הכנסת שנהרס בידי ההמון. אח"כ אין זכר ליהודים בגנואה עד 1134. בשנה ההיא הטילו הקונסולים על כל יהודי הבא להתגורר בעיר מס מיוחד לתאורת הכנסיה. בנימין מטודלה מצא בגנואה, בערך ב 1165, רק שני יהודים. זמן מה אח"כ נאסר על יהודים לשהות בעיר יותר משלושה ימים. אף על פי כן נמצאו בה במחצית השניה של המאה ה 13, כמה יהודים שעסקו במסחר. פליטים יהודים מגולי ספרד, שהגיעו אל נמל גנואה כשהם גוועים ברעב, לא הורשו להשאר בעיר. במאה ה 16 הותר מפעם לפעם לקומץ יהודים, בעיקר סוחרים, מלוים במשכון ורופאים, להתיישב בעיר בתנאי הגבלות חמורות, שהכנסיה הקפידה על קיומן. אולם הקלות מסויימות ניתנו ליהודים בין 1570-1586; באותה תקופה חי בגנואה ההיסטוריון יוסף הכהן, בעל "עמק הבכא". צווי גירוש נגד היהודים, לפעמים מן העיר בלבד ולפעמים מכל תחומי הרפובליקה, הוצאו בשנות 1516, 1550, 1567, 1598. אולם בשעה שהצרו הג'נובזים ליהודים בעירם, השתדלו לנצל אותם ואת פעילותם המסחרית והכספית בתחום שלטונם במזרח. בשכונה הג'נובזית פרה שבקושטא התקיים רובע יהודי של סוחרים ובעלי-מלאכה, וקהילות יהודיות התקיימו בקאפה שבקרים ובמושבות ג'נובזיות אחרות על חופי הים השחור ובאיים האגאיים. הסנאט הג'נובזי פקד במפורש על הרשויות הכנסייתיות במקומות הללו שלא להציק ליהודים ולא להתערב בענייניהם הדתיים. עם ירידתה המדינית והכלכלית של גנואה מן המאה ה 16 ואילך, נשתנה יחסה ליהודים גם במטרופולין. ב 1648 הוזמנו סוחרים אנוסים לעיר, כדי לעודד את תנועת המסחר. ב 1660 הוקם בה גטו, שמנה כ 200 יהודים. ב 1707 נבנה בית-כנסת מחוץ לחומות הגטו. ב 1737 שוב גורשו היהודים מגנואה, אבל הם הוחזרו ב 1751 בתנאים נוחים הרבה יותר; הגטו, גזרת אות-הקלון והגבלות שונות של זכויות היהודים בוטלו. בשנת 1763 חיו בגנואה כ 70 משפחות יהודיות. המהפכה הצרפתית הקנתה גם ליהודי גנואה שיווי-זכויות מלא. במאה ה 19, במסגרת ממלכת-סארדיניה ואחר כך ממלכת-איטליה, משכה אליה גנואה המתפתחת מספר ניכר של יהודים, בעיקר מליוורנו. הקהילה, שמנתה בסוף המאה ה 19 כ 1000 וב 1938 כ 2000 נפשות, קיימה בית ספר להוראת הדת, ספריה, מוסדות צדקה, וכן היו בה אירגונים ציוניים. היהודים נטלו חלק במסחר ובתעשיה ובחיים האקדמיים. הכיבוש הגרמני בסוף מלחמת העולם II הביא שואה על יהודי גנואה, ש 310 מהם ובראשם רבה של העיר, ריקארדו פאצ'יפיצ'י, הוסעו למחנה ההשמדה

5.  ועידת גנואה

ועידת גנואה באפריל-מאי 1922, היתה ועידה פוליטית-כלכלית בינלאומית, בהשתתפות ממשלותיהן של 29 מדינות אירופאיות ושל הדומיניונים הבריטיים. מטרתה היתה הסדר הבעיות הכלכליות והפינאנסיות של אירופה לשם שיקומה אחרי מלחמת העולם הראשונה, והיא היתה ההזדמנות הראשונה שבה נפגשו כשוות מדינות המנצחים מצד אחד והמדינות המנוצחות ורוסיה הסובייטית מצד שני. האישים הבולטים בועידה זו היו פואנקרה מטעם צרפת, לויד ג'ורג' מטעם בריטניה, ולטר רתנאו מטעם גרמניה וצ'יצ'רין מטעם רוסיה. הועידה לא השיגה את מטרתה משום חילוקי הדעות בדבר פיצויי המלחמה הגרמניים, אולם בה הוחזרו גרמניה ורוסיה הסובייטית אל מעגל היחסים הדיפלומטיים התקינים באירופה. תוצאתה החשובה ביותר של הועידה היה ההסכם שנחתם ב 16 באפריל בין גרמניה ורוסיה בראפאלו הסמוכה לגנואה

מקור: האנציקלופדיה העברית כרך י"א, עמודים 30-37