JEWISH AND KOSHER ITALY, BY KOSHER DELIGHT - YOUR JEWISH ONLINE MAGAZINE!

 
   
  ITALY  
 

JEWISH AND KOSHER ROME, ITALY:

ROME: shalom

:אודות רומא2

בירת איטליה ומקום מושבו של האפיפיור, אשר בתחומה יש לו מדינה משלו, מדינת הותיקן. רומא ממוקמת על גדות נהר הטיבר, כ-27 ק"מ מהים. רומא נוסדה ככל הנראה עוד במאה ה-8 לפנה"ס. על פי האגדה היו מייסדי העיר האחים רמוס ורומולוס, שבילדותם היניקה וגידלה אותם זאבה. ואכן, סמל העיר הוא זאבה המיניקה שני ילדים. רומא גדלה והתפתחה, היתה לבירת הרומאים והרחיבה שלטונה תחילה על סביבותיה, ואחרי כן על איטליה כולה. לבסוף חלשה על אימפריה עצומה, רומי. עד היום מרובים ברומא שרידי מבנים היסטוריים, עדות לעצמתה בעבר. שער הנצחון שהקים טיטוס אחרי נצחונו על יהודה, מבנים ופסלים מן הפורום הרומאי, אמות מים, מזרקות הדורות, תיאטראות, והקולוסיאום הענק, בית שעשועים שנבנה במאה הראשונה לספירה בשביל קהל של 70,000 איש. רומא היא מרכז נוצרי עולמי ובה מושב האפיפיור, ראש הכנסייה הקתולית. לפיכך מרובים בה המנזרים והכנסיות. הגדולה בכנסיות רומא והעולם כולו היא כנסיית פטר הקדוש ובה יצירות אמנות של גדולי האמנות האיטלקים. רומא היתה לבירת איטליה המאוחדת רק בשנת 1870, ומאז התפתחה כעיר מודרנית בעלת שדרות רחבות ומבנים מפוארים, כגון בנין השיש הלבן לכבודו של המלך ויקטור עמנואל ה-2. כיום מהווה העיר מרכז מנהלי וכלכלי, צומת תחבורה ומרכז תרבותי. יש בה אוניברסיטה חשובה, מוזיאונים ומכללות. בפרברי העיר התפתחה תעשיית מתכת, מכונות, כימיה, זכוכית, קרמיקה ועוד

:רומי - אימפריה שצמחה מתוך הגרעין של רומי העיר3

במרוצת 600 השנים האחרונות של העת העתיקה הטביעה רומי על אזורים אלה חותם בל-יימחה. שפת האימפריה הרומית, לטינית, היא מקורן של שפות אירופאיות רבות. גם הדת הנוצרית צמחה והתפתחה ברומי. ערכי יסוד רבים בתרבות, בספרות, במדע ובטכנולוגיה, באורחות-ממשל ובתפיסה המשפטת המודרנית מעוגנים בתרבות שפיתחה הגדולה באימפריות העולם העתיק

ראשיתה של האימפריה בעיירה שבמרכז איטליה, אשר נוסדה לפי המסורת בשנת 753 לפנה"ס בידי רומולוס. סמוך לשנת 575 לפנה"ס הפכו הכפרים שעל שבע גבעות רומא לעיר אחת, היושבת במעבר הנוח ביותר על נהר הטיבר, בנקודה בעלת חשיבות מסחרית וצבאית. שליטי רומא הראשונים היו מלכים אטרוסקיים, שתחת שלטונם התפתחה, עד שבסוף המאה ה-6 לפנה"ס היתה לעיר הראשית בכל אזור לטיום. אז גם חל שינוי גדול במשטר: המלך גורש ותחתיו נבחרו שני מושלים לכהונה בת שנה אחת, הקונסולים. זאת היתה ראשית עצמאותה של רומא הלטינית. עד ראשית המאה ה-3 לפנה"ס היתה מעורבת במלחמות ממושכות, בגלל עודף אוכלוסין ומחסור בקרקאות. נצחונם החשוב ביותר של בני רומא בתקופה הההיא היה על העיר האטרוסקית ואי, בשנת 396 לפנה"ס, שהביא להשתלטותה על אטרוריה הדרומית. בראשית המאה ה-4 הרחיבה תחומה לכדי 11 אלף ק"מר ומפסר תושביה גדל לכמיליון. הרומאים השתלטו על דרום איטליה תוך מאבק בשבטי הסמניטים, שאירגנו שם ברית של ערי איטליה נגד רומא. כשהגיעו הרומאים לעמות עם טרנטום, מושבה יוונית עשירה בדרום איטליה, הזעיקה זו עזרה. פירוס, מלך אפירוס, בא לאיטליה בראש 20 אלף רגלים, 3000 פרשים וחיל פילים גדול. רומא גייסה חייל גדול בערים שכבשה והכריזה עליהן על בעלות-בריתה. ב-280 לפנה"ס ניצח פירוס, אך אבדותיו היו כה כבדות, עד כי אמר: " עוד נצחון כזה ואבדתי". מכאן הביטוי: "נצחון פירוס". כעבור שלוש שנים, בהתנגשות שנייה, הובס פירוס. ב-272 לפנה"ס כבשה רומא את איטליה על בסיס מתן חופש לערים לכלכל ענייניהן תוך התחייבות להעמיד לרשותה לוחמים לפי מכסות. כך יכלה לגייס במאה ה-3 כוח עצום בן 400 אלף איש

:הרפובליקה4

עם סילוק המלוכה נוצר משטר שהרומאים כינוהו "רס-פובליקה" ומכאן המונח "רפובליקה", שפירושו קיליה בעלת משטר נבחר. השירות הציבורי ברפובליקה התפתח במשך 300 שנה בערך. חלק מן המישרות נוצרו בשל הצורך למנות בעלי תפקידים חדשים לרגל התרחבותה של רומא, ומאוחר יותר, בשל התפשטותה על שטחים מחוץ לאיטליה. חלק מן המשרות נקבע מתוך מאבקים פנימיים, כמו בין הפטריקים לפלבאים, יתרם נוצרו עקב שכלולים במערכת השלטון. באמצע המאה ה-3 לפנה"ס היה מבנה הרפובליקה כזה: שני קונסולים, שנבחרו מידי שנה. הקונסולים לא נהנו מזכויות מלכותיות והיו כפופים לחוק. תפקידם היה לנהל את הצבא, את מנגנון השלטון ואת מערכת המשפט. לקונסול יכול היה להבחר אזרח מעל גיל 43, אשר מילא קודם לכן תפקידים ציבוריים. אות למעמדו הנכבד היו 12 ה"לקטורים", שצעדו לפני כל קונסול ובידיהם צרור-שבטים. משיצא הקונסול מתחום העיר או למלחמה היו מצרפים לשבטים(סמל סמכות הענישה) גרזן, כאות לסמכותו הצבאית. דיקטטור, או שליט יחיד, שמונה בידי הקונסולים בשעת חרום. סמכויותיו היו בלתי מוגבלות, אך מינויו היה לחצי שנה בלבד. לפניו צעדו עשרים וארבעה לקטורים, אות לסמכות השווה לזו של הקונסולים. הסנט, היא מועצת הזקנים, שבה השתתפו ראשי המשפחות האצילות, 300 במספר, כולם בעלי ותק בתפקידים בכירים. תפקיד הסנט היה לייעץ לשליטים, אך סמכויותיו היו נרחבות והקיפו הכרזת מלחמה, כריתת בריתות, חקיקה, ענייני דת, כספים ומיסוי. ההחלטות בסנט נתקבלו, ממש כמו היום, לאחר ויכו והצבעה. עד המאה ה-1 לפנה"ס היה הסנט הגוף המדיני החשוב ביותר ברומא. טריבונים:  עקב המאבק בין פטריקים לפלבאים, נוצרה משרה זו, שבעליה היו אמורים לייצג את השכבות העממיות והיו רשאים לבטל מעשי קונסולים על סמך זכות הוטו. בתחילה היו ארבע טריבונים ולאחר מכן עשרה. הם נחשבו לקדושים ואסור היה לחבשם בכלא או להכותם נפש. פרטורים: פקידים בכירים, בעיקר בתחום השיפוט. מספרם היה שניים, אחד טיפל באזרחים ואחד בזרים. צנזורים: שני פקידים בכירים, שהיו עורכים את מרשם התושבים (הצנסוס) לפי הרכוש שבעדו שילמו מיסים. בהתאם למפקדים אלה היו קובעים את מעמדו של אזרח. בעוד שממלאי כל המשרות האחרות נבחרו לשנה, נבחרו הצנזורים לחמש שנים. קווסטורים:  פקידים שעסקו תחילה בחקירות משפטיות, ובמרוצת הזמן בענייני כספים. אדילים: בתחילה היו אלה פקידים במקדש אלת התבואה ואחרי כן עוזרי הטריבונים בביצוע מאסרים וגזרי דין-מוות, בפיקוח על המחירים בשוק, בבנייה הציבורית, ביבוא תבואה ובארגון חגיגות עממיות. ארבע עצרות היו נהוגות ברומא: אספת הקוריות, שחשיבותה פחתה והלכה;  אספת הצנטוריות, שהיתה החשובה מכולן: בחירת קונסולים, פרטורים וצנזורים, החלטות על מלחמה ושלום ואשור פסקי-דין מוות. אסיפת השבטים, שבחרה בקווסטורים ובאדילים ואישרה גזרי דין של קנסות גבוהים; אסיפת הפלבאים, שהחלטותיה היו מקבלות תוקף של חוק ושבחרה בטריבונים. במושגי הזמן העתיק נחשב המשטר ברומא ליציב וטוב, אולם זאת למראית עין בלבד. שכן הרפובליקה התמוטטה במאה ה-1 לפנה"ס ופינתה מקומה לקיסרות  

:הקמת האימפריה5

במחצית המאה השלישית החלה התפשטות רומא לשטחים שמחוץ לאיטליה. תוך מאתים שנה היתה לאימפריה, שמושבותיה חבקו את הים התיכון ממזרח וממערב. יש גורסים, שברומא לא היו בעצם כוונות לכונן אימפריה; התעצמותה היא שגרמה לכך, שתחוש לעזרת בעלות-בריתה, כל סיוע כזה גרר אחריו נצחון והרחבת גבולות. אחרים טוענים, כי חוגים מרכזיים ברומא נקטו מדיניות של התפשטות מלכתחילה. שוב אחרים מציינים, שעד המאה השנייה לא ננקטה כל יזמה להתפשטות, ורק בתקופה זו החלו הרומאים במלחמות יזומות. רבים החוקרים המצסיעים על כך, שכוחה הצבאי של העיר היה הגורם המרכזי בהצלחתה, ומוסיפים, כי היא השכילה לאחד את איטליה תוך מדיניות נבונה כלפי שאר השבטים. דבר שהוסיף לעצמתה הצבאית והמדינית כאחת. הסטוריונים רבים גם מדגישים את חולשתו של העולם ההלניסטי ( היווני), ששקע במאבקים בלתי-פוסקים לאחר מות אלכסנדר מוקדון, דבר שסייע לעליית קרנה של רומא. בשנת 264 לפנה"ס פרצה התמודדות צבאית בין רומא לקרתגו. זו המלחמה הפונית הראשונה. המערכות ביבשה לא הביאו לכלל הכרעה, ועל כן הוחלט ברומא להתמודד עם קרתגו בים. העיר הצפון-אפריקאית היתה המעצמה הימית החזקה והמנוסה ביותר בתקופה ההיא, והיה על הרומאים לרכוש את שיטות הלחימה הימית ובניית צי תוך כדי מאבק. הם הצליחו בכך. ב-241 ויתרה קרתגו על סיציליה ולאחר מכן השתלטה רומא על סרדיניה וקורסיקה ועל שטחים בעמק הפו. המלחמה הפונית השייה פרצה לאחר שחניבעל, המצביא הפוני, התערב בבעיות פנים של העיר סגונטום בספרד, שהיתה מחוץ לתחום השפעת קרתגו על פי חוזה משנת 226 לפה"ס. פעילות זו של חניבעל הביאה להכרזת מלחמה. הוא לא המתין למתקפה הרומית ויצא עם צבאו ופיליו לאיטליה תוך שהוא חוצה את הרי האלפים במסע מפרך. 15 שנים שהה חניבעל על אדמת איטליה, כשהוא מביס את רומא פעם אחרי פעם. לאחר מכן עלה בידי המצביא הרומי סקיפיו אפריקנוס להביס את חילו של חניבעל. סקיפיו החליט לעבור עם צבאו לקרתגו בעוד חניבעל שוהה באיטליה. כך נאלץ חיבעל לעזוב את איטליה, ובמערכה ליד זמה (202) נוצח לראשונה. נצחון זה של רומי הביא לסיום המלחמה והכריח את קרתגו לשלם פצויים גבוהים ולקצץ בצבאה. מלחמה זו העלתה את רומא למעמד של מעצמה ובתוך עשרות שנים אחדות השתלטה על אזורים קרובים ורחוקים, לרבות שטחים בספרד ובבריטניה. שנתיים לאחר המלחה הפונית השניה יצאה רומא למלחמה ביוון, נגד פיליפוס מלך מוקדון. לאחר שלוש שנים הוכו המוקדונים, אך המלך נשאר על כנו במוקדון, ושאר חלקי יוון הוכרזו כעצמאיים. מכאן ואילך החלה רומא מתערבת בקביעות במדיניות של אגן הים התיכון כולו. המלחמה הפונית השלישית פרצה לאחר ויכוחים ממושכים בסנט. לבסוף הוכרע הפולמוס, ובתוך שלוש שנים נסתיימה המלחמה בחורבן קרתגו (146-149 לפנה"ס). עד 121 לפנה"ס היו לרומי שמונה מושבות, שכונו פרובינציות. מספרד ובריטניה במערב ועד אסיה הקטנה במזרח. נוספו עליהן מדינות-חסות, שהיו קשורות ברומי בחוזים או בבריתות. רומי שלטה בפרובינציות באמצעות פקידים, שלמרותם סרו לגיונות-צבא. הפקידים היו קונסולים או פרטורים, שסיימו את שנת כהונתם. אלה כונו פרוקונסולים או פרופרטורים

:מותרות ועוני6

הממון הרב שזרם לרומא מניצול מושבותיה, תחילה כשלל, ואחר כך כמס, שינה מן הקצה את אורח החיים בה. מותרות וחיי עינוגים דחקו את סגנון החיים הכפרי. השפעה ניכרת היתה לרכוש על מעמד הפרשים, שהיה מעמד של סוחרים, בעלי מלאכה, גובי מיסים וקבלנים לעבודות בנייה.  אלה התעשרו והיו למעמד השני בחשיבותו אחרי האצילים. הם הפעילו לחץ על הסנט כדי שיבחרו בפקידים הרצויים להם. חוגים רחבים הושפעו מן התרבות המקורית. גם הספרות, התיאטרון והפילוסופיה היוונית חדרו לרומא, שאזרחיה החלו מפתחים תרבות ברוח דומה. אולם, בצד אלה נוצר ברומא ובאיטליה גם עוני. בשל המלחמות נותקו החקלאים המגויסים זמן ממושך מאדמותיהם. משפחות שקעו בחובות ונאלצו למכור את חלקותיהם ולעבור אל העיר. קוני הקרקעות התעשרו והקימו אחוזות ענקיות, המכונות לטיפונדיות, ואילו מוכרי האדמות הפכו לעירונים אביונים, שהצטופפו במשכנות עניים ברומא ובקרבתה. אלה כונו בפי העשירים: "פרולטרים", כי זולת צאצאים (פרולס בלטינית), לא היה להם דבר. זה בצד זה נוצרו ברומא באמצע המאה השנייה לפנה"ס עושר רב ועוני משווע, לכן פרץ מאבק חריף שהביא ב-133 לפנה"ס למשבר, שנמשך למעלה ממאה שנים וגרר אחריו את קץ הרפובלקיה. בשנת 112 פרצה מלחמה ממושכת באפריקה של יוגורתה, שליט נומידיה. לאחר כמה כשלונות של הצבא הרומי נבחר למפקדו גיוס מריוס, בן-איכרים וממנהיגי סיעת העם. לצבאו חסרו חיילים, הואיל ואלה גויסו רק מבין בעלי הרכוש. הוא מילא את שורותיו באנשים נטולי-נכסים והצליח להביס את האוייס. במערכות הבאות הוכיח שצבא זה, שאומן ביד קשה וקיבל שכר וחלק מן השלל, הינו בעל רצון עז יותר להלחם. כך נפתרה מצד אחד בעיית ההמון העני, שרבים מבניו התגייסו לצבא, ומצד שני בעיית הצבא, שזכה למאגר חדש של כוח אדם.  אולם, בסוג זה של צבא, צבא של שכירים התלויים במפקד, הפכו למעשה החיילים לפיקודיו הפרטיים של המצביא. לגיונות רומי החלו סרים למשמעת מפקדיהם העליונים, אשר השתמשו בהם למאבקיהם המדיניים

:מרידות ומאבקים7

בשנים 89-90 התקוממו שבטי איטליה נגד רומא, וכתוצאה מכך הוענקה האזרחות לכל תושבי חצי-האי האפניני, וכל איטליה אוחדה למדינה אחת. בשנים 80-82 לפנה"ס היה סולה ל"דיקטטור לשיקום המדינה ולחקיקת חוקים", הראשון שלא נבחר לצרכים צבאיים מובהקים. זו היתה ראשית שלטון-היחיד ברומי. לאחר מותו לא שקטה העיר, כי בעיותיה היסודיות לא נפתרו: מרידות (כמו מרד ספרטקוס), פעילות שודדי ים שהפריעו למסחר, מלחמות במזרח, העצמאות היחסית של הלגיונות ועוד. בשנים ההן התבלטו שלושה מצביאים: קרסוס, פומפיוס ויוליוס קיסר. הראשון דיכא את מרד העבדים, השני מיגר את שודדי הים וניצח בארמניה, בסוריה ובארץ ישראל; השלישי השתלט על גליה (צרפת של ימינו) וארצות השפלה. אלה קיימו את ה"טריומווירט" (שלישיה) הראשון להשגת השלטון. אחרי שנים מספר של שיתוף פעולה, מת קרסוס, ופומפיוס וקיסר פתחו במאבק, שנסתיים בנצחון קיסר כשליט יחיד. אף כי  תאריו היו מקובלים (קונסול, דיקטטור או כהן גדול), נילוו למשטרו סממנים מלכותיים, כגון מטבעות ועליהן דיוקנו והצבת פסלים לכבודו. חבורת קושרים רפובליקנים רצחה את יוליוס קיסר בשנת 44, אך השלטון לא עבר לידיהם. במאבק שניטש עד שנת 31 לפנה"ס גבר בנו המאומץ של קיסר, אוקטבינוס, והשקיט את המדינה. תמו מלחמות האזרחים וקם משטר חדש, הפרינציפט, ששמר על תארים ומוסדות רפובליקניים למראית עין בלבד, ומתקופה זו ואילך היתה רומא, למעשה, בירתה של קיסרות ושמה "רומי". "פרינציפט" גזור מן התואר פרינצפס ("ראשון האזרחים"), שנטל אוקטבינוס, הידוע יותר בכינויו אוגוסטוס. תמיכה חזקה ביותר שאב משטרו מן השכבות העירוניות המתעשרות, שיצאו כמעמד רב-ההשפעה ביותר מן המהפכה השלטונית. האצולה בסנט הוסיפה, אמנם לקיים בידה את משרות הרפובליקה, אך אלה הפכו לתארי כבוד גרידא, כי את הפקידות, שקבעה את המדיניות, מינה מעתה הפרינצפס עצמו, שגםשם מושלים על כל הפרוביציות החדשות ואלה היו בחזקת שליחיו (לגטים). לאנשי מעמד הפרשים ניתנה עדיפות במינויים אלה והם היו למעמד השני בחשיבותו. לאחר כל המלחמות פנה אוגוסטוס להשקטת הגבולות בכך שהכריז על "השלום הרומאי". בתקופתו ניבנו ברומא בנייני ציבור, פורום ומערכת ביוב

במאבקים על כס הקיסרות, שהתנהלו אחרי מות טיבריוס, יורשו של אוגוסטוס, התבלטו שלושה גופים שביקשו להכתיר קיסר מתוכם: הצבא, ההמון העירוני והמשמר הקיסרי (הפרטורינים). את תקופת השליטים הבאים ציין מאבק בין גופים אלה, כאשר כל קיסר משתדל לסלק את האישים הבולטים מן המחנות היריבים. בסוף המאה ה-1 לספירה התברר, כי גם הלגיונות המשרתים במרחקים עלולים להכריז על קיסרים. כך נוצר סכסוף בין איטליה לבין מושבותיה. עם עליית אספסינוס הוכרע המאבק. אחריו עלתה שרשרת קיסרים, ששאבו את כוחם משליטה בפרובינציות. חלקם אף נולדו מחוץ לאיטליה

:תקופת הקיסרים8

השנים 70-180 היו שנות פריחתה של רומי הקיסרית. במלחמות המעטות שידעה ניצחה והרחיבה גבולותיה. לשיא כיבושיה הגיע בימי טרינוס. באותה תקופה כבר התגבש המשטר החדש: רגלי הסנט נדחקו כליל ומלוא הסמכויות היו בידי הקיסר, שנעזר במועצה רבת-משקל בהחלטות מדיניות. השכבות העליונות באימפריה ראו עצמן כבעלות זכויות אזרחיות ולא כקבוצות משועבדות. הצבא כלל בתוכו יותר ויותר מבני הפרובינציות. מבחינה כלכלית היתה רומי חטיבה משקית אחת: כל אזור התמחה בכמה גידולים, וייצא את תוצרתו לשאר האזורים. אחידות המטבע הקלה על הסחר. רומא עצמה היתה עיר בעלת מבני ציבור מרשימים, אך אוכלוסיתה לא ייצרה כמעט מאומה. רוב תושביה היו מקבלים תבואת חינם ומבלים זמנם בשעשועים. לעומתה שגשגו ערים רבות בפרובינציות. בסוף המאה השנייה נסתמן משבר שנמשך כמאה שנים: לאחר מות מרקוס אורליוס התחלפו קיסרים רבים, כשמשמר הקיסר מעניק את השלטון לכל המרבה להציע. יציבות מה הושגה בימי השושלת הסוורית, שאחד מבניה הכריז כי כל תושבי האימפריה (להוציא קבוצת נתינים אחת) יהיו אזרחים שווי זכויות וחובות. תקופה שנייה של תוהו ובוהו השתררה לאחר רצח אלכסנדר סוורוס בשנת 235. בחמישים שנים התחלפו עשרים קיסרים. קץ לתקופה זו בא כאשר דיוקלטינוס היה לקיסר, ארגן את הממלכה מחדש והנהיג סדר. הוא חילק את המדינה לארבעה מחוזות ומינה נציב בכל אחד מהם. בירתו לא היתה רומא כי אם ניקומדיה שבאסיה הקטנה. אחריו עלה לשלטון בנו קונסטנטינוס, שלאחר נצחונו התיר את הנצרות כדת מוכרת. הוא העביר את הבירה לביזנטיון, בנה אותה מחדש וקרא אותה על שמו קונסטנטינופול (כיום קושטא). דיוקלטינוס וקונסטנטינוס ניסו להתמודד עם ההרס הכלכלי שבא בעקבות שנות האנדרלמוסיה, אך לשוא. לחיזוק אחדות האימפריה תרמה הדת הנוצרית, שנפוצה במהירות. הארגון הכנסייתי היה יעיל יותר ומרבית אזורי האימפריה היו קשורים אליו. אמנם, בימי יולינוס ("הכופר", מת בשנת 363) נאבק הקיסר בנצרות, אך לא השכיל לדכאה

: עליית ביזנטיון ושקיעת האימפריה9

אחרי מות קונסטנטינוס התפצלה הקיסרות לחטיבה מזרחית ולחטיבה מערבית והתנגשויות תדירות ארעו בין השתיים. בעוד הקיסרות המזרחית התעצמה והיתה לממלכת ביזנטיון, שנותרה כקיסרות רומית יחידה, התפוררה והלכה, במרוצת המאה ה-5, הקיסרות המערבית, בלחץ של פלישות שבטים גרמניים, שניצלו את חולשתה. מאז תבוסת הקיסר ולנס בשנת 378, החלו שבטים בצפון חודרים ומתישבים בשתי הקיסרויות ופשיטותיהם תכפו והלכו. ב-475 הוצא להורג היקסר אורסטס על ידי מפקד שכירי החרב הגרמנים בצבא רומי, וכעבור שנה הודח בן הקיסר רומולוס אוגוסטולוס. הוא היה אחרון קיסרי רומי במערב. במזרח התקיימה הקיסרות עוד אלף שנים. (תאריך סילוקו של רומולוס נחשב לראשית ימי הביניים). בעת העתיקה היו שראו את הסיבה לשקיעת האימפריה באימוץ הנצרות. לדעת אלה, הטתה הדת החדשה את לב העם מטיפוח הגוף והמידות הצבאיות לעבר למדנות וסגפנות. אחרים יחסו את הירידה למשבר במאה ה-3, שממנו לא התאוששה הקיסרות. הסטוריונים שונים טענו, כי מרידות העבדים ערערו את חסנה של הקיסרות, ומאידך היו שראו את שקיעתה כתופעה של התנונות טבעית 

:הישגים תרבותיים10

לעתים נשמעת הדעה שיוון העתיקה ייצגה את תחום הפעילות הרוחנית והתרבותית ואילו רומא ייצגה את תחום הצבאיות. לדעה זו אין יסוד, כי ברומא נוצרו למן המאה ה-3 לפנה"ס נכסי אמנות ותרבות חשובים, בראש וראשונה בתחום הספרות. בין תחומי האמנות שהתפתחו במיוחד היה התיאטרון. המפורסם מבין מחברי הקומדיות הרומיות היה פלאוטוס, שמפרי עטו נשתמרו 21 מחזות. מבין משוררי המאה ה-1 לפנה"ס הצטיין לוקרטיוס. סופר פורה שני בתקופה ההיא היה קיקרו, שיצאו לו מוניטין בזכות נאומיו. מכותבי דברי-הימים הצטיינו קטו, יוליוס קיסר וסלוסטיוס. המשורר הבולט במאה  -1 לפנה"ס היה קטולוס, שממנו נשתמרו 116 שירים. בימי אוגוסטוס הגיעה הספרות הרומית לשיא פריחתה. אז יצרו ברומא המשוררים וירגיליוס, הורטיוס, טיבולוס ואווידוס, וכן ההיסטוריון טיטוס ליויוס, שתיאר בחיבורו הגדול את תולדות רומא. אחריו קם גדול הסטוריוני רומא: טקיטוס. בתקופת הקיסרות הוסיפה הכתיבה ההיסטורית לתפוס מקום חשוב, אך גם הסאטירה פרחה. מן היוצרים הנודעים שעסקו בה היו לוקיליוס ויובנליס. תרומה תרבותית כבירה תרמו הרומאים גם בשטח המשפט. יסודו של המשפט הרומי במנהגים שהיו רווחים בשבטים לפני שקמה העיר. לראשונה העלה החוק על הכתב בלחץ הפלבאים. היו אלה 12 לוחות שהוצבו בפורום (כיכר השוק) ועליהם נרשמו 12 חוקים. מאז ידע החוק התפתחויות מרובות. בסוף ימי הרפובליקה היה המשפט הרומי תקף במדינה על כל שלוחותיה. החוק הרומי מצטיין בבהירות ובדיוק ולכן הוא משמש יסוד למשפט עד היום הזה. רבים ממונחי המשפט בשפות השגורות בימינו שאולים מן המשפט הרומי. אחד ההדגים הגדולים של רומי היתה אמנות הבניה והארדיכלות. ברחבי האימפריה הוקמו היכלות, תיאטראות, קרקסים, בתי מרחץ, שווקים ובנייני מנהל. הסגנון הרומי הושפע מן הסגנונות היווני והאטרוסקי כאחד. הבנייה הענפה הביאה לכך שהרומאים פיתחו שיטות מהירות וחסכוניות: קירות מחומרים זולים צופו בחומרים יקרים; הומצאה טכניקת היציקה במלט והקשת, שאיפשרה בניית אמות מים גדולות ברחבי האימפריה. כן פותח השימוש במלט, שהבטיח את חוזק הקירות בבניה מלבנים ועוד. שלטון הרומאים בארץ-ישראל, שממנו נשארו הרבה דרכים, גשרים, אמות-מים, פסלים ואף שרידי ערים שלמות (כגון קיסריה), נמשך משנת 65 לפנה"ס ועד התפלגות הקיסרות, כאשר ארץ-ישראל עברה לידי הביזנטים

THE COLOSSEUM, ROME, ITALY.
The Colosseum in Rome. Photograph by Diliff, edited by Vassil.

VATICAN CITY:

Vatican City Listeni/ˈvætɨkən ˈsɪti/, or Vatican City State,  in Italian officially Stato della Città del Vaticano (pronounced [ˈstaːto della t͡ʃitˈta del vatiˈkaːno]),  which translates as State of the Vatican City, is a landlocked sovereign city-state whose territory consists of a walled enclave within the city of Rome, Italy. It has an area of approximately 44 hectares (110 acres), and a population of just over 800.

Vatican City was established in 1929 by the Lateran Treaty, signed by Cardinal Secretary of State Pietro Gasparri, on behalf of the Holy See and by Prime Minister Benito Mussolini on behalf of the Kingdom of Italy. Vatican City State is distinct from the Holy See, which dates back to early Christianity and is the main episcopal see of 1.2 billion Latin and Eastern Catholic adherents around the globe. Ordinances of Vatican City are published in Italian; official documents of the Holy See are issued mainly in Latin. The two entities have distinct passports: the Holy See, not being a country, issues only diplomatic and service passports, whereas Vatican City State issues normal passports. In each case very few passports are issued.

The Lateran Treaty in 1929, which brought the city-state into existence, spoke of it as a new creation (Preamble and Article III), not as a vestige of the much larger Papal States (756–1870) that had previously encompassed much of central Italy. Most of this territory was absorbed into the Kingdom of Italy in 1860, and the final portion, namely the city of Rome with Lazio, ten years later, in 1870.

Vatican City is an ecclesiastical  or sacerdotal-monarchical  state, ruled by the Bishop of Rome—the Pope. The highest state functionaries are all Catholic clergymen of various national origins. It is the sovereign territory of the Holy See (Sancta Sedes) and the location of the Pope's residence, referred to as the Apostolic Palace.

The Popes have generally resided in the area that in 1929 became Vatican City since the return from Avignon in 1377, but have also at times resided in the Quirinal Palace in Rome and elsewhere. Previously, they resided in the Lateran Palace on the Caelian Hill on the far side of Rome from the Vatican. Emperor Constantine gave this site to Pope Miltiades in 313. The signing of the agreements that established the new state took place in the latter building, giving rise to the name of Lateran Pacts, by which they are known. Source: http://en.wikipedia.org/wiki/Vatican_City

---

THE VATICAN ON THE NET :

The Vatican

Musei Vaticani

Vatican Exhibit - The City Reborn

Radio Vaticana - Sito Ufficiale

רומא -רשימה חלקית של אתרים מומלצים

The JEWS and the VATICAN