כורש השני, הידוע גם ככורש הגדול או פשוט ככורש, מלכה הראשון של הממלכה הפרסית, עלה לשלטון בחורף של 560-559 לפנה"ס ומת בשנת 530 לפנה"ס, במלחמה באסיה המרכזית. במסורת היהודית זכור בעיקר בשל הצהרת כורש, אשר העניקה ליהודים הגולים בבבל את הזכות לשוב לישראל ולבנות בה את בית המקדש השני.

המקורות

המקורות הקלאסיים לתקופה, מלבד הרודוטוס, הם הסופר קטסיאס מהמאה ה-5 לפנה"ס, שהיה רופא יווני בחצר מלכי פרס וכתב חיבור היסטורי בן 23 ספרים על ממלכת פרס. סופר נוסף הוא דינון שאף הוא כתב חיבור על פרס. סופר אחר הוא יוסטין, סופר רומי מהמאה ה-2 לספירה, שחיבר תקציר להיסטוריה עולמית.

מקור חשוב נוסף הם טקסטים וכתובות באכדית, פרסית, עילמית וארמית, שנתגלו באתרים ארכאולוגיים שונים, בארצות שהיו תחת שלטון האימפריה הפרסית.

משפחתו

על-פי הכתוב בכתובת הגליל הבבלית של כורש (ראה בהצהרת כורש), כורש הוא בנו של כמבוזי הראשון, בן כורש הראשון, בן חישפיש, בן האחמניש, מייסד השושלת. על-פי המסורות שהשתמרו אצל הרודוטוס וכסינופון, כנבוזי נשא לאשה את בתו של אסטיאגס מלך מדי וזו ילדה את כורש. על-פי מסורת זו כורש היה יורשם של שני מלכים - מלך פרס ומלך מדי.

על-פי קטסיאס, כורש לא היה נכדו של או בן משפחתו של אסטיאגס, כי אם פרסי ממשפחה לא מיוחסת.

נסיבות עלייתו של כורש לכס המלוכה אינן ידועות. בשנת 558 כורש הפך שליטם של השבטים הפרסיים, ביניהם שבט הפסרגדאי, שלו היה מעמד ראשון בממלכה. יחד עם שני שבטים נוספים הם יצרו איגוד, כשמרכז מדינתם היה בעיר פסארגאדה, שהייתה כפופה לממלכת מדי. מלך מדי אז היה אסטיאגס (553-550 לפנה"ס) ובשנת 550 כורש מרד בו וטען על כתר ממלכת מדי.

"לאחר הקרב בין מדי ללוד בו התרחש ליקוי חמה (=603 לפנה"ס), כרתו שני הצדדים ברית שלום ואסטיאגס נשא את אריאניס הנסיכה הלידית לאישה, ממנה נולדה לו בתו מנדנֵה. חלום לילה הזהיר את אסטיאגס שבנה של בתו עתיד להחליף אותו, ולפיכך השיא אותה לאיש פרסי נשוא-פנים בשם כנבוזי. אך אסטיאגס הוזהר על ידי חלום שני ובעקבות כך הוא החזיר את בתו מנדנה חזרה לארצו ומסר את התינוק לאיש ימינו הרפגוס על מנת שייפטר מהילד. הילד נחשב אז למת כבר, אך בדרך מקרה הוא הוחלף בילד שאך זה נולד, וכורש גודל בידי רועה ואשתו בצפון מדי. בגיל 10 הביאה אותו התנהגותו חסרת הפחד לתשומת לבו של אסתיאגס, שזיהה אותו כנכדו שלו, ושלחו להוריו. בה בעת העניש אסטיאגס את הרפגוס בכך שהאכילו את בשר בנו שלו. הרפגוס לא סלח לאסטיאגס על כך והחל לחבל בנאמנותם של המנהיגים המדיים כלפי אסטיאגס וברגע מסוים שלח מסר לכורש, המפציר בו למרוד באסטיאגס. כורש זייף פקודה, הממנה אותו למפקד של הפרסים, ובכנסו את בתי האב הפרסיים העיקריים, הוא הבהיר להם עד כמה אדנות עדיפה על עבדות. כורש גייס את בתי-אב אלו למלחמה נגד אסטיאגס. אסטיאגס שלח את צבאו תחת פיקודו של הרפגוס הבוגדני, וחיילים רבים מצבאו ערקו אל הפרסים ואילו יתרם ברח. אסתיאגס גייס אז את כל אנשי אגבטנה, צעיר וזקן, נגד כורש - אך הוא הובס ונלכד".

לקטסיאס יש מסורת שונה והוא מצוטט על ידי ניקולאוס איש דמשק, היסטוריון החצר של הורדוס המלך:

"כורש היה בנו של פרסי עני מבית אב מרדיאן, בית-אב בעל שם רע. אביו אתרדטס הפך שודד דרכים על-מנת להתקיים ואמו של כורש הייתה רועת אווזים. בהתאם לנוהג מקובל התחבר כורש, על מנת לקיים את עצמו, אל איש מדי מאנשי מינהל הארמון המדי. מנקודה זו החל כורש להתקדם בשלבים, עד שהגיע למשרת שר המשקים של המלך. חלום, שהתגלה לאמו (חלום דומה לזה שאצל הרודוטוס), ואשר סופר לכורש עתה, חזה לו, שיהפך לשליט אסיה. לאחר שכורש הפך יד ימינו של אסטיאגס מלך מדי, הוא גרם לכך שאביו ימונה כסטרף של פרסא. ואז בעזרת איש פרסי הרפתקן אחר בשם הויברס, יצא כורש להצטרף לצבא שהוא הורה לאביו להקים. הפרסים, למרות אומץ לבם הרב יותר, נאלצו יותר מפעם אחת להיכנע למספר הגדול יותר של אויביהם. לבסוף הם ריכזו את הנשים והילדים שלהם על ההר של פסרגדאי, ההר הגבוה ביותר באותו אזור. אסתיאגס הקיף את ההר והפרסים נסוגו לפסגה שנייה, נמוכה יותר אך מוגנת יותר במצוקים ויערות ועל פסגה זו הגנו מתוך יאוש".

כאן נקטעת הפסקה והסיפור ממשיך בפרק הזמן שבו כורש כבר ישב על כיסא אסטיאגס.

אחרי שכורש ניצח את המדים ב-550 לפנה"ס, הוא יצא למסעות כיבוש נוספים.
ב-549 השתלט על עילם ושושן במערב פרס. שושן הפכה לבירת הממלכה הפרסית במערב, לצד הבירה המזרחית אקבטנה. ב-548 עבר כורש להשתלטות על פרתיה במזרח ועל ארמניה בצפון-מערב פרס. ב-546 יצא כורש למזרח והשתלט על ממלכת לוד (לידיה) (טורקיה המערבית של היום). היוונים הקימו על איי יוון ואסיה הקטנה (מערב טורקיה) שורת מושבות וכורש ביקש מהם לסייע לו בכיבוש לוד, אולם הם היססו ולכן הוא כבש גם את האזור שלהם.
בין השנים 545-539, הכניע כורש שורה של ארצות באסיה המרכזית והגיע עד אזור הודו. כתוצאה מכך הגיע שלטונו לגבולות הצפון-מערביים של הודו והשלוחות הדרומיות של הודו-כוש.

בתום מסעות אלו פנה כורש לתקוף את בבל, בשנת 539 לפנה"ס והוא כבש אותה במהלך פתאומי ובלתי צפוי, אך השאיר את מעמדה כקודם, לא שינה את המבנה החברתי שלה והפך את בבל לאחת הבירות של הממלכה הפרסית. הכהנים יכלו לחדש את פולחן האל בֵּל וכך התקבל שלטונו של כורש בצורה טובה על ידי הכהנים והאצולה ולא נחשב למלך זר, אלא למשחרר, ודבר זה בא לידי ביטוי בכתבי הבבלים.

כורש דאג להתנהג כמלך בבלי - הוא לא חידש דבר בפולחן ובמנהגים עתיקי היומין. הוא השתתף באַכִּיתוּ (ראש השנה הבבלי, בתחילת חודש ניסן) והוא אף נשא בתואר "מלך בבל". לאחר נפילת בבל, נכנעו לפניו מרצון כל הארצות שהיו תחת שלטון בבל ובכללן סוריה, ארץ ישראל ופיניקיה. בהמשך הוא רצה להבטיח את הגבול הצפון-מזרחי של ארצו כדי לעצור את חדירת ההנוודים ויצא לאמדסיה (טורקמניסטאן של היום) ושם מת בשנת 530 לפנה"ס. ממלכתו התפרסה על השטח הגדול ביותר שידע העולם עד אותה עת.

כורש הוא המלך שאיפשר ליהודים לבנות בית בירושלים ולהעלות כספים של יהודים לבניית בית המקדש. אישור זה, הידוע כהצהרת כורש, נזכר בספר עזרא בשתי גרסאות: בעברית (עזרא א) ובארמית (עזרא ו).
צו זה משקף את מדיניות כורש: התפייסות ובניית מקדשים. יש גם חידוש בהחזרת כלי המקדש לירושלים ותרומות מהעם שחי בממלכה וזאת בניגוד לנוהג של האימפריות, שהכסף הוזרם מהפריפריה למרכז; כאן ההרשאה התירה זרימת כסף בכיוון ההפוך. סיבה נוספת לתמיכתו בהחזרת היהודים לישראל היא כנראה רצונו לחזק את הגבול עם מצריים וליצור חיץ אשר ימנע פלישה מצרית
הנוסח הארמי שנקרא "דכרונא" (=זיכרון דברים), היה לצורכי הארכיון הפרסי וכלל מידות מדויקות של בית המקדש והוראות ביחס להוצאות הבנייה. נוסח זה הגיע לפרסום עקב הפסקת העבודה וחידושה לאחר מכן, דבר שגרם להתנגדות מצד גורמים עוינים שפנו לדריווש והוא נתן הוראה לחפש את הנוסח בגנזכים של ערי הבירה השונות של פרס: פרסגדא, פרספוליס, אחמתא ובבל. לבסוף נמצא המסמך באחמתא, משום שבשנה בה ניתן המסמך מתה אשת כורש, שהייתה הבת של אסטיאגס והובאה למדי לקבורה; כורש שהה שם לרגל האבל ובאותה שנה לא השתתף בטקס האכיתו בבבל ושלח את בנו כנבוזי למלא את מקומו וכך נשארה הצהרת כורש באזור מדי.

הגליל של כורש, מוצג במוזיאון הבריטי בלונדון. Photo: Mike Peel www.mikepeel.net

בפרקים אחדים בספר ישעיהו (מד' ומה') , יש התייחסות להצהרת כורש. כורש מוצג כמי שה' מחזיק בימינו, כלומר הוא מעניק לכורש הגנה וחסות; הוא נקרא "כורש משיחי", בעוד מבין כל מלכי ישראל ויהודה רק דוד ושאול מכונים "משיח ה'". ישעיהו רואה בכורש, ולא בצאצאי המלך יהויכין, כעתיד לשקם את ירושלים ולהחזיר את הגולים (יש' מא,כה; מד,כה-כח; מה,א-ד,יג).

בשל פעילותו למען שיבת ציון, כורש נתפס באור חיובי במסורת היהודית. רחובות "המלך כורש" הקיימים בתל אביב, בירושלים ובחיפה נקראים על שמו.

הצהרת כורש

הצהרת כורש היא הכרזתו של המלך כורש, מייסד הממלכה הפרסית, בשנת 538 לפני הספירה, המאפשרת לכל העמים תחת מלכותו לחזור לפולחן אלוהיהם. ליהודים שגלו לבבל עם חורבן הבית הראשון בשנת 586 לפני הספירה אף התאפשרה השיבה לאוטונומיה היהודית בארץ ישראל, יהוד מדינתא.

גליל חימר, הידוע בשם "כתובת הגליל" או "הגליל של כורש" או "הגליל של כורש הגדול", ועליו גרסה של ההצהרה החקוקה באכדית, התגלה על ידי האשורולוג הבריטי יליד מוצול, הורמוז ראסאם, בשנת 1879 ונמצא כיום במוזיאון הבריטי בלונדון.

הגליל של כורש

בשנת 1879 התגלתה בהריסות העיר בבל, בעיראק של ימינו, כתובת בבלית של כורש על גליל עשוי טין, ובה הוא מצהיר על שיקום מקדשים והשבת אלים שבויים למקומם. בהצהרה נאמר כך:

	אנוכי כורש מלך בבל המלך הגדול, המלך העז, מלך בבל, מלך שומר ואכד מלך ארבע כנפות הארץ, בן כמבוזי המלך הגדול, מלך אנשן, בן בנו של כורש הגדול מלך אנשן, יוצא חלציו של שִשפִּש המלך הגדול מלך אנשן, זרע מלכים, אשר בֵּל ונַבּוּ אוהבים את שלטונו ואשר לחדוות לבם רוצים בממשלתו. כאשר נכנסתי בידידות לבבל וכוננתי בשמחה ובגיל את מושב המלכות בהיכל המושל, מַרְדֻךְּ האדון הגדול, הפך את תושבי בבל הרבים לאהבה אותי וביקשתי לעבוד אותו מדי יום ביומי. צבאותי העצומים התהלכו בשלום בקרב בבל, לא התרתי לאיש להפריע את שלומם של אנשי שומר ואכד. דאגתי לשלום בבל ובשאר ערי הקודש. בני בבל, שמח לבם בהסירי את העול המוטל עליהם שאינו הולם אותם. את בתיהם שהתיישנו תיקנתי ושמתי קץ לסבלם. מַרְדֻךְּ האדון הגדול שמח וביד נדיבה ברך אותי - את כורש המלך הירא, בן כמבוזי בני יוצא חלצי ואת כל צבאי, ואנו בשלום לפניו הללנו היטב את אלוהותו הנעלה. כל מלכי תבל, למן הים העליון ועד הים התחתון היושבים בחדרי מלכותם, היושבים ב[...] כל מלכי ארץ המערב יושבי אהלים, הביאו את מנחתם הגדולה לתוך בבל וינשקו את רגלי. למן [...] ועד הערים אשור ושושן, אכד וארץ אשנונה והערים זמבן, מתורנו, דיר וכל גבול ארץ הגותי שמעבר לחדקל, אשר מקדשיהם היו חרבים מלפני כן, החזרתי את האלים יושבים בתוכם, וכוננתי להם מקדש עולמים. כינסתי את כל תושביהם והשבתי את מקום מגוריהם. ואת אלוהי שומר אכד, אשר נבונאיד הביא לבבל על אפו ועל חמתו של אדון האלים - בפקודת מַרְדֻךְּ האדון הגדול הושבתי אותם בשלום למשכנם - מושב שמחתם.

מסתבר, כי מעשי השיקום של כורש נעשו כתגובה ליריבו - נבונאיד מלך בבל, שמלך יחד עם בנו בל-שר-אֻצֻר (בלשאצר המקראי). כהני בבל הביעו התנגדות עזה לרוח החדשה שהביא אתו נבונאיד, שכללה החייאת פולחנים בבליים עתיקים. כורש עשה יד אחת עם כהני מרדוך והצליח להפיל את נבונאיד בעזרת החולשה מבית שהשיג בבבל.

היהודים אינם נזכרים בכתובת הגליל, לא במישרין ולא ברמיזה. על כן, היה מי שהניח שהכרזת כורש כלל לא נכתבה, או שמא התנסחה באופן שונה. לשיטה זו הגולים השבים עשו בה שימוש אל מול האוכלוסייה היהודית הגדולה (לטענת בעלי שיטה זו) שנשארה בארץ, ולבטח הקימה מתוכה הנהגה חלופית, הפך אותה, לדבריהם, בהתגלגלות הזמן, ל"מסמך היסטורי".

עם זאת, כאמור לעיל, אין להכחיש אפשרות סבירה כי אכן נתנסחה הצהרה כזו במותאם לעם היהודי, ולצדה ההיתר והזכות לקומם את המרכז הדתי-פולחני בירושלים. על פי זאת, התלווה למהלך כזה גם אספקט פוליטי "אוניברסלי" של שליטת המרכז הפרסי על הממלכה הגדולה באמצעי נועם ולא במקל חובלים, וגם אספקט פוליטי מצומצם יותר - הישענות על גורם נאמן (במקרה זה יהודה) אל מול מצרים, היריבה המסורתית שבארץ הנילוס.

הצהרת כורש בספר עזרא

	וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי יִרְמְיָה הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר. כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס. כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַ‏ִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלַ‏ִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָ‏ִם. וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָ‏ִם.
– ספר עזרא, א, א-ד

ספר עזרא מציג את המלך כורש כשליח אלוהי ישראל ואת ההצהרה כמיוחדת לעם ישראל בלבד. דבר זה הפתיע חוקרים רבים, שטענו שאין אפשרות שתעודה זו היא היסטורית, שכן לא יעלה על הדעת שמלך זר יכתוב תעודה בנוסח כה "יהודי". אולם, מתעודות שהתגלו (ובהן "הגליל של כורש"), התברר כי כורש הצהיר לאחר כיבוש בבל ב-539 לפנה"ס כי הוא החזיר עמים רבים לארצם (לאחר שהבבלים הגלו מספר רב של עמים כעונש על מרידות) והתיר לעמים השונים לעבוד את אלוהיהם. ככל הנראה, הציג כורש את עצמו, בפנותו לכל עם ועם, כמלך שנבחר על ידי האל של אותו עם, והגיע להסכם עם כל אומה במסגרת הסובלנות הדתית של הממלכה הפרסית (כפי שמצוטט במגילת אסתר על אחשוורוש, "לעשות כרצון כל איש ואיש"), וכניסיון ליצור מוקד תמיכה בפרס אצל תושביה החוזרים של ארץ ישראל, שהייתה אזור אסטרטגי חשוב שמחבר בין היבשות אירופה, אפריקה ואסיה.

כורש כרת בריתות עם קבוצות של גולים וערך איתם הסכמים, שבתמורה לתמיכה בו ובכיבוש בבל, הוא יחזירם מהגלות לארצם - וזאת בהצהרה כי הוא שליח האל. לאור זאת, מובנת בהרבה התעודה כתעודה היסטורית, בהנחה שכורש שלח לכל עם נוסח המותאם לאמונתו.

אין בהצהרה הענקת עצמאות ליהודים ואין בה החזרת שושלת המלכים שהייתה לפני הגלות. כורש לא חייב את היהודים לעלות לארץ ישראל והותיר בידיהם את הבחירה. יחד עם זאת, אלו שלא יעלו לארץ ישראל יחויבו לסייע לעולים בכסף ובזהב.

לפי ספר עזרא והמסורת היהודית הצהרת כורש הייתה בשנת ג'ש"צ (370 לפנה"ס). תעודות הרישיון שניתן ליהודים על ידי כורש לבנות את בית המקדש השני והתכניות לבניתו נשמרו בבית גנזיא של הממלכה באחמתא.

 מניעים להצהרה

• מניע אסטרטגי: כורש רצה לכבוש את מצרים ולשם כך הוא נזקק ליישוב יהודי שלא ישתף פעולה עם מצרים בארץ ישראל, שגובלת עם מצרים.
• מניע פוליטי-מדיני: כורש רצה לרכוש את נאמנות העמים ובמיוחד את אהדת שכבת הכהונה כדי למנוע מרד מצדם וליצור שקט בממלכה.
• מניע כלכלי: אפשרות לגביית מיסים- עם שמתייחסים אליו בכבוד ישלם מיסים ברצון. כמו כן, א"י היא ארץ מעבר סחורות.
• מניע דתי: כורש מדבר בשם האלוהים משום שזה היה מנהג הכובשים - להופיע בשליח האלוהים. אמונתם של מלכי האימפריה הפרסית הייתה פוליתיאיסטית וכורש כיבד אלוהים רבים וגם את של היהודים.

 השלכות ההצהרה

בעקבות הצהרת כורש שבו חלק מיהודים לארץ ישראל עם הנשיא ששבצר, והקימו את בית המקדש השני; המלך כורש החזיר את כלי המקדש שנבוכדנצר מלך בבל לקח משם, כפי שמתואר בספר עזרא:

	וַיָּקוּמוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִיהוּדָה וּבִנְיָמִן וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְכֹל הֵעִיר הָאֱלֹהִים אֶת רוּחוֹ לַעֲלוֹת לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. וְכָל סְבִיבֹתֵיהֶם חִזְּקוּ בִידֵיהֶם בִּכְלֵי כֶסֶף בַּזָּהָב בָּרְכוּשׁ וּבַבְּהֵמָה וּבַמִּגְדָּנוֹת לְבַד עַל כָּל הִתְנַדֵּב. וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ הוֹצִיא אֶת כְּלֵי בֵית יְהֹוָה אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלִַם וַיִּתְּנֵם בְּבֵית אֱלֹהָיו. וַיּוֹצִיאֵם כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס עַל יַד מִתְרְדָת הַגִּזְבָּר וַיִּסְפְּרֵם לְשֵׁשְׁבַּצַּר הַנָּשִׂיא לִיהוּדָה. וְאֵלֶּה מִסְפָּרָם אֲגַרְטְלֵי זָהָב שְׁלשִׁים אֲגַרְטְלֵי כֶסֶף אָלֶף מַחֲלָפִים תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים. כְּפוֹרֵי זָהָב שְׁלשִׁים כְּפוֹרֵי כֶסֶף מִשְׁנִים אַרְבַּע מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה כֵּלִים אֲחֵרִים אָלֶף. כָּל כֵּלִים לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת הַכֹּל הֶעֱלָה שֵׁשְׁבַּצַּר עִם הֵעָלוֹת הַגּוֹלָה מִבָּבֶל לִירוּשָׁלִָם.
– ספר עזרא, א, ה-יא

.אמינות המסמך

יש חוקרים הטוענים כי ההצהרה היא מעשה זיוף של סופר יהודי שרצה להציג בסיס חוקי לבניית בית המקדש. לטענתם, לא ייתכן שכורש האמין באלוהי ישראל ונשמע לו כנאמר בהכרזה המקראית. לעומתם, יש חוקרים הסבורים כי ההצהרה אמינה כי היא חלק ממדיניות כוללת של כורש: כורש נתן זכויות דומות לעמים נוספים, כמו הבבלים, כמו שמתואר ב"כתובת הגליל". על פי ההיסטוריון יוחנן אהרוני: "כורש שאף לקנות את לב התושבים של ממלכתו הגדולה על ידי סובלנות דתית ולאומית והתיר חידושם של פולחנות שבוטלו ודוכאו על ידי הבבלים".