המרוץ הגדול

אודות המחבר

עם סיום לימודי בתואר הראשון באוניברסיטת תל אביב, הסתובבה שמועה על פתיחתו בקרוב של בית הספר לווטרינריה בישראל. על פי תנאי הקבלה, והמספר הגבוה של המעוניינים ללמוד, שיערתי שאין לי כל סיכוי להתקבל, ולפיכך אפילו לא ניסיתי. במקום זאת, החלטתי ללמוד באיטליה. מבירורים בשגרירות האיטלקית הובהר לי כי בעלי תואר ראשון במדעי החיים מתקבלים ישר לשנת הלימודים השלישית בלימודי וטרינריה באיטליה, מתוך 5 שנים, כך שבחישוב פשוט נותרו לי ללמוד 2-3 שנים בכדי לקבל את התואר הנכסף. וזה אפילו היה עדיף בעיני במקום לימודים של 4 שנים בארץ!!!.

לפיכך הקפדתי בשנת הלימודים האחרונה באוניברסיטה ללמוד איטלקית בלימודי ערב שאורגנו ע"י שגרירות איטליה בישראל, במרכז ת"א. יחד עימי למדו חבר'ה נוספים שהתעתדו ללמוד רפואה, רפואת שיניים, וטרינריה , הנדסה וארכיטקטורה. כאשר הגענו לאיטליה, נרשמנו לקורס במכללה בפירנצה הנקראת LINGUA VIAVA המלמדת איטלקית ללומדי מדעי החיים ורפואה. בתום הלימודים,  הסתבר לי להוותי כי כל מה שנאמר לי בשגרירות אינו נכון, באותה עת, וכי עליי יהיה ללמוד את מרבית מקצועות החובה, עם הכרה מועטה ביותר בתואר שהבאתי מהארץ.

לאחר 8 חודשים של שהות באיטליה, עת התברר לי סופית כי אכן שלטונות האוניברסיטה לא מוכנים להקל עליי במטלות הלימודים, החלטתי בלב כבד ביותר לגנוז את חלום הווטרינריה. פשוט לא ראיתי את עצמי לומד שוב, ובשפה זרה, מקצועות מפחידים כגון ביוכימיה, פיזיקה, מתמטיקה ודומיהם. אמנם היה לי חלום, אולם בהחלט לא בכל מחיר. ברגע בו גמלה בליבי ההחלטה לחזור לארץ, נעטפתי בכיהיון חושים, הרגשתי ממש כמי שעולמו חרב עליו. הבנתי שזהו זה, אני וטרינר כבר לא אהיה, אך תחושת האין אונים והדיכאון לא הייתה רק בגלל זה אלא כיוון שלא ידעתי כלל מה אני אמור לעשות בשארית חיי.

לפני החזרה לארץ החלטנו אשתי ואני לשהות מספר ימים ברומא. הסתובבתי חסר מעש ברחובות העיר, לא מודע כלל לחמודותיה וליופייה, הייתי שקוע באומללות. אשתי, שראתה אותי במצב זה, הציעה שאגש לבחינה הפסיכומטרית שהתקיימה באותה עת במקרה בשגרירות ישראל ברומא, וכי ארשם ללימודי וטרינריה בישראל, על אף הסיכוי הקלוש והמועט עד כדי רחמים, להתקבל. היא אמרה "... לפחות נוכל להגיד לנכדים בעוד 30 שנה שעשינו הכול בכדי להתקבל ללימודי וטרינריה.."

בתום הבחינה, מילאתי את טופסי הבקשה לאוניברסיטה העברית, ושלחתי אותם לארץ בדואר דיפלומטי. שבוע לאחר מכן חזרנו לארץ.

בחיפוש בעיתוני סוף השבוע נתקלה עיני במודעת דרושים של מפעל "תבורי" שחיפש בוגרי תואר ראשון בביולוגיה לעבודה במפעל למשקאות קלים בבת ים. עניתי למודעה, ולאחר ראיון קצר התקבלתי לעבודה כבקר איכות בתעשיית המיצים. העבודה הייתה קשה ומשמימה. כל מחצית השעה עשיתי "סיבוב" ברחבי המפעל תוך שאני דוגם את מרקחות המיצים הממותקים והמוגזים, בחיפוש אחר מזהמים, בבדיקת "בריקס" (מידה של מתיקות), וניטור המכונות האוטמות את בקבוקי המשקה והפחיות. החלק ה"מרתק, ביותר בעבודה היה בדיקת תאריך התפוגה של הבקבוקים...

המפעל עבד בשלוש משמרות, 24 שעות, כך ששבוע עבדתי במשמרת ראשונה , שבוע שנייה וכן הלאה וחוזר חלילה. לא יכולתי שלא לחשוב איך מאיגרא רמה שקעתי לבירה עמיקתא, איך מסטודנט לווטרינריה באיטליה הפכתי במחי יד לפועל פשוט במפעל למיצים. המציאות לא הייתה בדיוק כך, אלא שזה מה שהרגשתי.

כחודשיים לאחר שהתחלתי לעבוד, שבק לפתע פס הייצור של משקה ה "ספרינג", שהיה אז, והינו עד היום גולת הכותרת של מפעלי "תבורי". תקלה טכנית חמורה באחד המנועים הממוחשבים השביתה כליל את הייצור וגרמה נזק מצטבר של מאות אלפי דולרים ביום. מהר מאד הגיעה לארץ מאיטליה צוות של מהנדסים וטכנאים מומחים בכדי להתגבר על התקלה.  אלא שאז הסתבר שקיימים קשיי תקשורת כיוון שהאיטלקים לא דיברו מילה באנגלית, והמהנדסים הישראליים דיברו אנגלית אמנם, אך לא ידעו מילה באיטלקית.  

ממקומי במעבדה התחלתי לשמוע מילים באיטלקית, מעט שירה והרבה ויכוחים, וניגשתי מסוקרן לברר במה מדובר. מהר מאד מצאתי את עצמי בשיחה ערה עם הצוות האיטלקי, ששמחו מאד למצוא מישהו המסוגל לתקשר עימם ולתרגם להם. בימים הבאים נצמדתי לצוות המהנדסים המעורב ישראלי-איטלקי, תרגמתי לשני הצדדים, ועבודת התיקון והשיקום התקדמה בקצב מהיר. לאחר מספר ימים הוקרא שמי לפתע במערכת הכריזה של המפעל כולו, ונתבקשתי לסור למשרדי ההנהלה. הנהלת המפעל ישבה במרומי האולימפוס של הקומה השנייה והשלישית תוך שהיא צופה על אולמות הייצור דרך קירות זכוכית חד כיווניים ואטומים. שם ממש הורגשה מלחמת המעמדות, כאשר בעלי הצווארון הלבן הביטו מלמעלה, מתוך חדרים ממוזגים ומרופדי שטיחים על אולמות הייצור המהבילים הרועשים המופעלים ע"י אנשי הפרולטריון כחולי הצווארון...לפיכך, כאשר הוקרא שמי בכריזה, חששתי בתחילה שמא עשיתי דבר מה כל כך חמור שמצדיק זימון "למעלה".

כאשר הגעתי למשרדים, הוכנסתי במהירות ללשכתו של המנכ"ל. נאמר לי כי מזה מספר ימים שהוא עוקב אחר פעילותי עם הצוות האיטלקי. המנכ"ל הודה לי בחום על כך, ובמיוחד על העובדה שעשיתי זאת מיוזמתי, בנוסף למטלות הרגילות שלי בעבודה. התבקשתי ללוות את הצוות האיטלקי גם בשעות החופשה שלהם ובשבתות, ואף ציידו אותי בסכום כסף ובכרטיס אשראי של המפעל לצורך כך. כמו כן ביקשו אותי לשמור על העניין בסוד.  בשלושת השבועות הבאים "חגגנו" כדבעי, נסענו במוניות לכל רחבי הארץ, ביקרנו בכינרת, בים המלח, בירושלים כמובן, ואפילו בשכם.

בין לבין גם אכלנו במקומות שונים, ממסעדות יוקרה ועד למסעדות פועלים בשוק הכרמל וביפו. לקחתי אותם גם להצגות ולמופעים שונים. בתום התקופה, התקלה תוקנה ופס הייצור חזר לעבוד בתפוקה מלאה. חגגנו את המאורע בערב קסום עם החבר'ה האיטלקים, המהנדסים והטכנאים הישראלים ונציגים של הנהלת המפעל במסעדת "מגנדה" בת"א.